פרק ראשון: באיחור של 18 שנים

טוב,קובץ ממוחשב שלי.אני הולכת לכתוב לך הכל על עופר, על המבצע המסוכן, ועל כל מה שעבר עלי בשנה האחרונה. שנה ששנתה את מהלך חיי, מקצה לקצה.

מזלי שאני כותבת לדף ממוחשב, לקובץ ששמור בתיקיה עם סיסמא, למסמך אלקטרוני שרק לי יש בעלות עליו. ואף אחד לא יקרא את זה, ככה לפחות אני יכולה לספר, בדיוק כפי שיכולתי לספר לעופר הכל. מבלי להתבייש, בלי לעגל פינות, מבלי לחשוש. את הכל. ולדעת שכמו עופר בחיוך התמים שלו, היה מקשיב כמו שאף אחד לא היה יודע. הוא היה מסתכל לי עמוק בעינים ברוך וכאילו אומר לי במבטו החם 'זה בסדר',הכל יישאר בינינו. כך גם יקרה ביני ובין דף ממוחשב שאף אחד לא יזכה לקרוא.

הסיפור העצוב שלי מתחיל לפני ארבעה עשר חודשים.

או אולי אפילו יותר, הוא בעצם מתחיל מהיום שבו פקחתי את עיני במיטת הזכוכית הזעירה בביה"ח. כשבקושי ידעתי לחייך או לאכול.

אחרי כמה ימים (ככה סיפרו לי) הגעתי לבית שלנו, בית מפואר בין שתי קומות בלב "קריית נוי".

להורי לא נולדו עוד ילדים אחרי. ואני ילדה מפונקת ויחידה, גדלתי בפינוק גמור. היה לי כל מה שאפשר לבקש, כל שטות שבקשתי הגיעה לידי בשניות.

החיים שלי היו סיפור אגדות חסר תקלות, ככה חשבתי, עד שיום אחד לפני ארבעה עשר חודשים התגלתה לי התמונה האמיתית.

למדתי במקיף הכללי בקריית נוי, הייתי תלמידה די טובה.

אבל לא ממש בזכותי. הכל היה קל מדי עבורי. וגם כשהיה קשה לא ממש התאמצתי, ההורים שלי ממנו לי מורים פרטיים וחוגים ועוד חוגים. בקיצור גם בלימודים שלי מה שרציתי היה בהישג ידי. גם מבחינה חברתית לא היו לי מתחרים.

הייתי מלכת הכיתה, כולם היו סוג של שפוטים שלי.

תמיד היו לי את הבגדים הכי יפים, הייתי מוקפת בחברים הכי מקובלים, והיה לי את החבר הכי נחשק. כמו שאמרתי - סיפור מהאגדות.

סיפור קסום שלא היה לי שום חלק מהשגתו, נולדתי לתוכו בפשטות מעוררת קנאה.

היה לי כל מה שאפשר לבקש ויותר מזה, ללא התאמצות בכלל. "אני ממש מזליסטית", חשבתי לעצמי. לא שמתי לב שנולדתי לאגדה הקסומה שלי, שאומנם נתנה לי הכל אבל גזלה ממני את המחשבה, את הדאגות, את הכאב ובאיזשהו אופן את ההתמודדות, את הרצון. הכל היה פשוט משחק ילדים בשבילי.