פרק שני: הכנס

שבוע אחרי השיעור שבו הוכתרתי בפעם המי-יודע-כמה למלכה הבלתי מעורערת של הכיתה, כשנבחרתי ללא מתחרים למועצה האזורית, הגיע היום. היום בו התחיל המסע שלי. לא תכננתי את כל מה שעתיד לעבור עלי,לא חלמתי על כך בחלומותיי הפרועים ביותר. זה היה עוד סתם יום שני רגיל ומשעמם.

עמדתי מול ארון הבגדים העצום שלי. מנסה לבחור משהו מרשים ייצוגי.

הייתי חולת 'צומי' היה קשה לי לקבל את זה שלא כולם מסתכלים עלי. הייתי מכורה לזה. לא עשיתי דבר מבלי לדעת שהקרדיט נתון לי. לא הבנתי את אלה שמאחורי הקלעים, איך הם מסוגלים? חשבתי לעצמי. מסכנים... הייתי מהרהרת עליהם.

שלפתי מהארון חליפה מחויטת שעדין לא לבשתי. היא עוד היתה עם הטיקט, הסרתי אותו, לבשתי את החליפה ונעמדתי בראש מורם מול המראה, בוחנת כל סנטימטר בי.

יש לי שיער חום ארוך גולש ומרהיב. ועיני שקד בורקות. כמה אני אוהבת להביט בהם, בעצמי. כמה אני אוהבת שמחמיאים לי עליהם.

התאפרתי בדייקנות, השפרצתי את הבושם האהוב עלי, אספתי את השיער לתסרוקת "מרשימה אך לא מתאמצת". העפתי מבט אחרון במראה ויצאתי.

בדרך קיבלתי המון מחמאות, מהחברים, מהשכנים ועוד מסתם אנשים שלא הכרתי. האוטובוס הגיע מוקדם משחשבתי.

התיישבתי באחד המושבים ושיחקתי בפלאפון, כשמדי פעם אני מעיפה מבט כדי לראות אם כבר הגעתי לגבעת יעקוב, שם התקיימה הפגישה של המועצה המחוזית.

האוטובוס שלי הגיע עשרים דקות לפני הפגישה. זה די עצבן אותי, אהבתי לאחר בצורה אופנתית, עוד לא קרה שהגעתי לפני הזמן, זה ממש לא בשבילי, חשבתי.

היום אני מבינה שהעשרים דקות האלה היו רק עוד משהו בדרך שלי. הלכתי לכיוון הבניין הגבוה שבו התקיימה הישבה, בדרך קיבלתי כמה שריקות וצפירות אוהדות. חייכתי, אהבתי כשזה קורה.

נכנסתי לבניין, השומר המבוגר פתח עבורי את הדלת.

לחצתי על הכפתור האדום שמזמין את המעלית וחיכיתי.

המעלית נפתחה, נכנסתי והעפתי שוב מבט למראה, שניה לפני שהיא נסגרה יד ממהרת פתחה אותה ובחיוך מתנצל ומקסים נכנס האדם שעתיד לשנות לי את חיים ולפעור לי חלל עצום בלב- עופר.