פרשת "נשא"

 מתוך עלון "חוויית השבוע" של "החוויה היהודית"

"דבר אל אהרון ואל בניו לאמור: כה תברכו את בני ישראל, אמור להם" (במדבר ו'/כג').

הגמרא במסכת סוטה מסבירה שכוונת המלים "כה תברכו את בני ישראל" היא שברכת הכהנים צריכה להיות "פנים אל פנים", כלומר: כאשר פני הכהנים כנגד פניהם של המתברכים העומדים מולם, כפי שאומר הפסוק "אמור להם" - כאדם האומר לחברו,  וזה סימן של אהבה.

משתמע מכך, לכאורה, שאותם אלה שאינם עומדים מול פני הכהנים, אינם מתברכים. אך לא כך הדבר, שהרי עובדי הכפיים הנמצאים באותו זמן בשדות, מתברכים גם הם למרות שלא היו נוכחים מול הכהנים בעת הברכה, משום שהם מוגדרים כ"אנוסים" להיות במקום אחר.

במערכת משפט אנושית, אדם שנצטווה לעשות מעשה כלשהו אך מחמת אונס לא עשהו, אינו נענש בשל כך אך הוא אינו מקבל שכר על אי עשייתו. לעומת זאת, במערכת המשפט השמיימית, הדבר שונה: אם אדם חשב לעשות מעשה חיובי אך נבצר ממנו לעשותו מחמת אונס, הקב"ה מחשיב לו את המעשה כאילו עשה אותו. אם כן, נשאלת השאלה: מדוע מתברכים אותם אנשים שבשדות? האם הם אכן התכוונו להיות נוכחים בברכה? ניתן להסביר זאת  ע"י הברכה: "...אשר קידשנו בקדושתו של אהרון וצוונו, לברך את עמו ישראל באהבה". הכהנים נוהגים לחלוץ את נעליהם לפני הברכה כדי לסמל: אם רוצה אתה להיות כלי להעברת ברכת ה' לעמו, עליך להסיר את ה"נעל" - ראשי תיבות של נשיכה, עקיצה, לחישה.

על תלמידי חכמים נאמר במסכת אבות: "והווי זהיר בגחלתן...שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב ולחישתן לחישת שרף..." (ב'/י'). כך גם הכהנים, שהם מאוד קפדניים עקב העבודות המוטלות עליהם במקדש. לכן, עליהם להסיר את ה"נעל" - את הקפדנות היתירה ולהתייחס בברכתם אל כל יהודי, גם לזה שאינו עומד מולם בעת הברכה ונמצא בעבודתו בשדה, ולהגיע לדרגה של אהבה אמיתית. מנגד, אמר החכם באדם: "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם" (משלי כ"ז/יט'), ויש להבין מכך, שאהבת הכהן יכולה לבוא לידי ביטוי גם לאותם הנמצאים בשדות וטרודים בחיי השעה, אם גם הם יכוונו לכך ויהיו מחוברים וכך יהיו גם הם חלק פעיל בברכת הכהנים.

 נמצאנו למדים, שכפי שהכהן חייב להיות במצב של "אהבה" כאשר הוא מברך את הציבור, כך מקבלי הברכה צריכים לכוון עצמם להיות במצב של אהבה אמיתית, התחשבות, כבוד וחיבה ואז תחול עליהם הברכה.  

 דוד דרומר