שולחן-השבת

 

 

מבט מיוחד ומרתק לפרשת-השבוע,

לפי מדרשי חז"ל, הקבלה והחסידות

לאור תורת חב"ד

מאת

הרב יוסף קרסיק

שליח הרבי

ורב אזורי בת חפר - עמק חפר

 

פרשת בהעלותך

 

 

"וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם גו'"

 

  

 

תענוגות גשמיים הופכים נעשים "קודש" בשבת * התעלות מעל טרדות וקשיי היום-יום * שמחה ואושר עילאי

 

 

 

שלווה ושמחה

 

 

מצווה לשמוח בשבת כפי שדרשו חז"ל על הפסוק בפרשת השבוע "וביום[1] שמחתכם - אלו השבתות", ששבת הוא יום שמחה. גם בחגים מצווה מהתורה לשמוח, כמפורש בפסוק "ושמחת[2] בחגך .. והיית אך שמח".

 

המצווה לשמוח היא מצווה מאוד מיוחדת, זו לא רק הוראה לבצע פעולות חיצוניות הגורמות בדרך-כלל לשמחה, אלא זו הוראה ללב ונפש האדם - בשבת צריך לשכות את כל הדאגות ויש להיות שמח ומאושר באמת. בשבת צריך להיות בשלווה, מרגוע ומנוחה.

 

השאילה הגדולה היא כיצד באמת מגיעים למצב של כזה מופלא של רוממות-רוח? איך שוכחים למשך יממה שלימה את קשיי וטרדות היום-יום? באיזה דרך משתחררים מכל המועקות והמצוקות בעניני בריאות, משפחה, פרנסה ועוד ועוד, ומגיעים לשמחה אמיתית?

 

אמנם נאמר בתורה "ויברך אלוקים את היום השביעי ויקדש אותו", ששבת הוא יום מיוחד שה' משפיע ברכה מיוחדת לכל יהודי ויהודי, אבל הרי את הברכה האלוקית השבתית חשה רק הנשמה האלוקית הקדושה של היהודי, וזה אכן גורם לה להתרגשות ואושר עילאי, אבל הרי היהודי מורכב גם מגוף גשמי, והשאילה איך אותו גוף גשמי, שאינו חש בברכות ובהשפעות הרוחניות - יכול להגיע לשמחה ומנוחת נפש אמיתית בשבת?

 

שמחת הנשמה ושמחת הגוף

 

 

בשולחן-ערוך נפסק להלכה שצריך לכבד את השבת במזון משובח, בלבישת בגדים נאים וכו', ובפשטות ניתן לומר שזה - העינוגים הגשמיים - מה שגורם לגוף שמחה בשבת, אדרבה לכן ציוותה התורה לפנק את הגוף בשבת כיוון שאינו שמח מקדושת שבת האמיתית הרי שלפחות ישמח מהתענוגות הגשמיים - העיקר שיהיה בשמחה ולא יפריע לנשמה הקדושה לחגוג את ולשמוח על השמחה האמיתית של ברכת ה' בשבת.

 

משל למה הדבר דומה: זוג הורים ששנים רבות ציפו לחבוק ילד ולא זכו להתברך בפרי בטן, בערוב ימיהם התרחש הנס והם זכו ללדת תינוק, כששמחה אדירה ממלאת ומציפה אותם, הם הזמינו את החברים והידידים למשתה שמחה להודות לה' על הטוב שגמל עמהם, לאחר שסעדו לבם ושתו לחיים, יצאו בריקוד של שמחה, אבל כמובן שמניעי השמחה לא היו זהים - האב שמח והתרגש מאושר פנימי על שזכה בתינוק קטן ויש אורחים שרקדו ושמחו מתוך שתיית ה"לחיים", כך או כך העיקר שכולם רקדו ושמחו;

 

גם בשבת ובחג, היהודי בכל מרכיבי אישיותו צריך להיות בשמחה - אבל מניעי השמחה אינם זהים: הנשמה האלוקית שבקרבו שמחה מתוך התחושה שהיא זוכה בקדושה וברכה אלוקית, והגוף שמח מהמזון הגשמי המשובח, כך או כך העיקר שהיהודי שמח בכל מהותו.

 

לפי זה דברי השולחן-ערוך שצריך לענג את השבת באכילה ושתיה ותענוגות גשמיים - אינה המהות האמיתית של השמחה, אלא רק תוצאה של "בדיעבד", מכיוון שאין ברירה אחרת לגרום לגוף לשמוח, אבל השמחה השבתית האמיתית - על קדושת השבת - היא רק השמחה של הנשמה האלוקית.

 

גוף גשמי שמח מקדושה אלוקית

 

 

אבל, בתורת החסידות מוסבר שגם שמחת הגוף הגשמי בשבת ובחג, אינה רק שמחה גשמית אלא גם שמחה אלוקית קדושה ממש כמו השמחה הקדושה של הנשמה:

 

רבי יוסף קארו, בעל[3] השולחן-ערוך, מספר שפעם בא אליו משמים "מגיד" וסיפר לו שהמלאך הממונה על מאכלי שבת הוא "קודש", והמלאך הממונה על מאכלי ימי חול הוא "חול", ובספרי המקובלים נאמר שהמזון השבתי דומה לפירות גן-עדן! ול"מן" שירד מהמשמים כשבני ישראל היו במדבר!

 

פירוש: אמנם שמחת הגוף מהמאכלים והתענוגות הגשמיים נראית כפעולה גשמית טבעית ולא כפעולה רוחנית, אבל באמת בשבת וחג היא נובעת ממניעים רוחניים קדושים ונסתרים, כי אכן אותו מזון שביום חול הוא מכיל כוחות גשמיים בלבד[4], הרי בשבת וחג הוא מכיל כוחות קדושה אלוקיים ממש, והגוף הגשמי הניזון ממנו בשבת וחג מושפע גם מאותם כוחות קדושים. לכן מי שיאכל ביום חול אותו מזון כמו שאכל בשבת וחג - לא יזכה באותה שמחה ואושר כמו בשבת וחג, כי בשבת וחג יש במזון הגשמי ערך מוסף - כוחות קדושה, שהם הם המשפעים על הגוף הגשמי (ולא רק על הנשמה), וגורמים לו שמחה ואושר קדושים ומופלאים.

 

זהו אפוא האבסורד הקיים בשבת וחג: בדרך-כלל נוטים לחשוב שככל שמתנתקים מהגשמיות כך מתחברים לרוחניות, ואכן כך הם פני הדברים בימי החול, אך בשבת וחג המצב הפוך: דווקא הקירבה לגשמיות - אכילה, שתיה וכדומה - מביאה להתעלות רוחנית. כי היות שמאכלי שבת וחג ספוגים בכוחות אלוקיים קדושים, הרי כשהם מתעכלים בגוף, הם ממלאים אותו קדושה ומקרבים אותו להוויה הרוחנית[5]!

 

אם-כן, המזון הגשמי של סעודות שבת משפיע על היהודי כוח רוחני סמוי המרומם אותו מעל עיסוקי וטרדות החולין וגורם לו להיות בשמחה ואושר שבתי.

 

[סוגיית מאכלי השבת נידונה בשיחה פלאית שהתקיימה בין אדמו"ר הזקן לנכדו אדמו"ר ה'צמח צדק', כך מתאר את המאורע הצמח-צדק31: שמעתי מפיו הקדוש של מורינו ורבנו נשמתו-עדן בכפר פייענא, בימים שלפני הסתלקותו בטבת תקע"ג, שהאכילה של שבת אינה כאכילה של חול[6], כי על-ידי עונג האכילה בשבת ממשיכים תענוג אלוקי עליון, ושאלתי ממנו: מאחר שמדובר במאכלים גשמיים, שהשורש שלהם הוא מקליפת-נוגה שיש בה עירוב של טוב ורע, איך יתכן לומר שבשבת הכל טוב וקדוש, מה נעשה בשורש הרע של המאכל? והשיבני: בשבת נפרד הטוב מן הרע, וכל המאכלים בשבת נעשים רק מצד הטוב.

 

פירוש הדברים[7]: בימות חול המזון שייך לכוחות החולין (קליפת נוגה), והניצוץ האלוקי המצוי במזון - חבוי ונעלם בשורשו העליון, אבל בשבת המזון הגשמי חי וקיים מ"מלאך הקודש", מניצוץ הקדושה, ובלשון רבי יעקב מעמדין[8]: "כל מה שאוכל בשבת, אפילו יותר מצורכו - נחשב רוחני", ולכן "סעודת[9] שבת אינה פועלת הגשמה", כי אין במזון כוחות חולין רק קודש. בשבת נשארים בעולם רק כוחות הקדושה, וכוחות החולין והרע נעלמים - "בשבת[10] יש עליה לקליפת נוגה שנכללת בקדושה ממש", ו"נפרד[11] הטוב שבנוגה מן הרע שבנוגה, והקליפות מתחבאים", ממילא כוחות הרע שבנוגה המעורבים במזון בימי חול נפרדים ועוזבים אותו בשבת].

 

"ושמחת בחגך"

 

 

הרעיון[12] האמור הכוח הרוחני המצוי במזון הגשמי בולט במיוחד במצוות החג: נפסק בשולחן ערוך ששמחת החג היא באכילת בשר קורבן שלמים, ולכן "עכשיו שאין בית המקדש קיים .. אין חובה לאכול בשר, כיון שאין לנו בשר שלמים"[13], וכך מפרשים את דברי התורה "ושמחת בחגך", חגיך פירושו קרבנך, קרבן חגיגה הקרב על המזבח, ששמחת היהודי היא מ"חגיך" מאכילת בשר של קורבן חגיגה.

 

גם נקודה זו מדהימה בעוצמתה הרוחנית:

 

אין המצווה לענג את הגוף במזון גשמי סתמי, אלא במזון גשמי קדוש - בשר זבח קורבן, למרות שאין שום הבדל במרכיבים הגשמיים של בשר קורבן לבשר שאינו קורבן, הרי קיים הבדל רוחני - בבשר הקורבן יש כוחות קדושים והגוף הגשמי חש אותם והוא מושפע מהם לשמוח בחג.

 

קדושת הגשמיות בימות המשיח

 

 

"מעין עולם הבא יום שבת מנוחה" - שבת היא מעין קדושת העולם הבא, כלומר שהקדושה האלוקית הקיימת בשבת היא מעין הקדושה העצומה שתהיה בימות המשיח, ואכן קיים דמיון באופי הקדושה שלהם:

 

כאמור ייחודה של קדושת השבת שהיא אינה נשארת בתחום הרוחני אלא היא יורדת ומתלבשת בעולם - שהמזון הגשמי סופג קדושה אלוקית והוא גורם לגוף לחוש את קדושת השבת, ונקודה זו היא היא החידוש הגדול שיתרחש בעולם בימות המשיח:

 

מלך המשיח ישבור את המחיצות המבדילות בין העולם הגשמי לעולם הרוחני, ובעולם הגשמי ייראו בגלוי את הקדושה האלוקית, כדברי המדרש "בעולם הזה אדם הולך ללקוט תאנים בשבת אין התאנה אומרת כלום, אבל לעתיד לבוא אם אדם הולך ללקוט תאנה בשבת היא צווחת ואומרת שבת היום", כלומר שגם העולם הגשמי יחוש את האמת האלוקי והצו-האלוקי לשמירת התורה והמצוות.

 

הרי העולם הבא אינו בגן-עדן מקום משכן הנשמות בלי הגופים, אלא בעולם הזה הגשמי מקום משכן הגוף עם הנשמה (כפי שכתב הרמב"ן וכך הכריעה תורת החסידות), כי כשם שעבודת היהודי לא היתה רק מכח הנשמה הקדושה האלוקית שבקרבו, אלא גם מכח הגוף הגשמי, וגם את הקדושה האלוקית הוא משיג לא רק על-ידי הנשמה, אלא גם על-ידי הגוף כאמור בנוגע לשבת, כך גם השכר על עבודת ה' לא ינתן רק לנשמה האלוקית אלא גם לגוף. תכלית השלימות נתינת השכר אינה בגן-עדן שבו מצויות רק הנשמות, אלא דווקא בעולם הזה הגשמי .

 

נסיים בלשונו של הרמב"ם בסיום ספרו - שבימים אלו סיימו רבבות אלפי ישראל את לימוד ספרו, והחלו בלימוד המחזור החדש - "ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות שהטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

 

עבודת היהודי בעולם הזה להחדיר את הקדושה האלוקית גם בגוף הגשמי היא המתכון הבטוח להביא את הגאולה האמיתית והשלימה בביאת משיח צדקינו במהרה בימינו בקרוב ממש.

 

תגובות והערות יתקבלו בשמחה, למייל:  ryk613@gmail.com

---

[1]

במדבר, פרק י, פסוק י.

[2]

דברים, פרק טז, פסוק יד-טו.

[3]

הובא בספר הליקוטים לצמח צדק, ערך שבת, עמוד צ.

 

[4]

כי ניצוצי הקדושה של המזון סמויים ונעלמים ממנו לחלוטין בשורשו העליון.

 

[5]

אלא שגם בשבת הניצוץ האלוקי מוסתר, ורק מי שיש לו "עין השכל" (על-דרך הלשון "מעין עולם הבא"), יוכל "לראות ולהשכיל החיות שבתוך המאכל" (מאמרי אדמו"ר הזקן - הקצרים, עמוד שיז).

 

[6]

שהיא פועלת "לברר בירורים .. וניצוצות מהקליפה".

[7]

תורה אור, דף טו, עמוד ג. דף קיג, א-ב. דרך מצוותיך, דף צ, א-ב. דף צג. יהל אור לתהילים מזמור צב, פסוק א. מים רבים תרל"ו, עמוד קע-ז. ספר המאמרים תרס"ג, שם. לקוטי לוי-יצחק, שם. תורת מנחם, חלק ז, עמוד 146. חלק יב, עמוד 133.

 

[8]

סידור בית יעקב, הנהגות ליל שבת, סעיף ה.

 

[9]

תורת מנחם, חלק ב, עמוד 96.

 

[10]

ספר הליקוטים לצמח צדק, ערך שבת, עמוד צ.

 

[11]

דרך מצוותיך ויהל אור, שם.

 

[12]

לקוטי שיחות חלק לג, עמוד 67.

 

[13]

"ומכל מקום מצוה יש באכילת בשר ביו"ט .. והואיל ואי אפשר לנו לשמוח בו בעיקר השמחה שהיא אכילת בשר שלמים יש לנו לשמחו בשאר כל מיני שמחות".