אני חי בארץ יותר משישים שנים. הפכתי את ישראל למולדתי מתוך בחירה חופשית, כתולדה של החלטה רציונאלית ולהבדיל מהצברים, שגם הטובים שבהם - אין מה לעשות, זה דרכו של הטבע האנושי - תוהים כנראה לעתים, אם הגורל לא היה להם מיטיב עמם במקום אחר, אני שלם עם החלטתי. עברית היא השפה בה אני מדבר, כותב, חושב, מקלל, חולם (אבל לא סופר! מוזר, אנשים ממשיכים כל ימי חייהם לספור בשפת-אמם), נועל כל הקיץ סנדלים ללא גרביים, מנגב חומוס, שר שירי-מולדת, חוגג עם בני משפחתי את ראש השנה בתחילת הסתיו, אוכל תפוח בדבש ורימון, יוצא לידי חובת המסורת ומברך את חבריי ומכריי ב"שנה טובה תכתבו", אבל ליבי חצוי. אין זה משנה כמה שנים אחיה כאן ובאיזה מידה אהיה מעורה בתרבותה של הארץ, ראש השנה `האמיתי` יחול עבורי תמיד בלילה בין ה-31 לדצמבר ל-1 לינואר.  

ככה זה עמנו, אנשים שנולדו וגדלו באירופה. כאשר השנה מתחלפת - ואל תגידו לנו השנה `האזרחית`, כי הלוח הגרגוריאני הוא הלוח היחידי שאנו מכירים ושנת תרפ"ו וכל צירוף אותיות מוזר אחר, משמש אותנו רק לחישוב יום השנה לפטירת יקירינו. ראש השנה שלנו - משום-מה מכונה יום זה בארץ `סילבסטר`, כמו בארצות מזרח-אירופה. סילבסטר היה שמם של כמה אפיפיורים, שבניגוד לסברה הרווחת שהופצה אולי על-ידי חוגים חרדיים קיצוניים, אינם קשורים עובדתית לשום מעשה אנטי-יהודי -  אינו חג דתי, אבל גם בלי לשאת תפילה, אנו מלאי תקווה, כי השנה החדשה אכן תבוא עלינו לטובה, תהיה יותר מוצלחת מקודמתה, נהיה בה יותר מאושרים וסוף-סוף יגיע השלום שכה עזה תשוקתנו לבואו (לדאבוני, אצל רובנו, תשוקה זאת אינה מצליחה לעבור את מפתן הקלפי).

זהו חג עליז, בו אוכלים, שותים, רוקדים ומבלים עד חצות, כאשר לרגע מכבים את האורות, מנשקים את בת/בן זוגנו, את חברינו הטובים, מאחלים להן/להם כל טוב ומשיקים כוסות שמפנייה. מנהגם של גויים? יתכן, אבל מדוע שלא נאמץ דברים טובים מאחרים? האין אנו חוגגים למשל את יום האם, או בגרסתו המודרנית יום המשפחה, שאין לו שורשים במסורת היהודית? ומה בקשר ליום ההולדת? כמדומה לי אף זה הוא מנהג לא-יהודי שאומץ על-ידי כלל הציבור. האם אתם מכירים מישהו שחוגג אותו לפי התאריך העברי? (אותי זה מבאס שאת יום השנה להירצחו של רבין מקיימים בשני מועדים. קודם ב-4 לנובמבר, תאריך שחרוט עמוק-עמוק בזיכרון הציבורי ואח"כ נערכת האזכרה הממלכתית לפי הלוח העברי).   

מלבד ראש השנה היהודי, אין לי כמעט בעיה עם החגים האחרים. הם ציוניים לעילא, כמוני! ואני תמיד מצליח להפריד בהם את הסרח העודף הדתי מהחלק המסורתי החילוני.  

היהדות מיוחדת בכך, שהיא קושרת בין הזהות הלאומית, האתנית, הדתית והארץ.  
    גם לנצרות מקומות מקודשים, כגון ירושלים, בית לחם, נצרת ורומא, עם הוותיקן, מושב האפיפיור, אבל יכול אדם להיות נוצרי אדוק ולעולם לא להגיע למקומות האלה. האיסלם שונה בכך, כי על המוסלמי חלה חובה להגיע למקומות הקדושים. כל מאמין חייב לפחות פעם אחת בחייו לעלות רגל למכה, אבל הוא יכול להיות מוסלמי נאמן ולא להתגורר בה, או בכל ארץ מוסלמית אחרת. לעומת שתי דתות אלה, היהדות רואה את ארץ ישראל כמקומו הטבעי של עם ישראל. לדעתם של אישים מסוימים, כמו רבי יהודה הלוי, חובה על כל יהודי לעלות אליה ולחיות בה. ["אין עם הסגולה (ישראל) יכול להידבק בעניין האלוהי (=לממש את ייעודו ותרבותו) כי אם בארץ הזאת (בארץ ישראל)"]

התנועה הציונית היא המצאה מודרנית. אחר חורבן המקדש גלו היהודים מהארץ והדת היה הדבק שקישר במשך אלפי השנים בין היהודים הפזורים בעולם כולו לארץ אבותיהם. התפילות, החגים השונים, מספקים שפע דוגמאות לקשר מיוחד זה. החורבן והגלות מוזכרים בכל שמחה. בחתונתו שובר החתן כוס, כדי להזכיר את העובדה, כי העם היהודי גלה מארצו. הצומות שהאדוקים אמורים לצום, שהחשוב ביניהם הוא זה של התשעה באב, הם לזכר הגלות מארץ ישראל וחורבן ירושלים.

בסוף יום הכיפורים מכריזים "לשנה הבאה בירושלים" (ואני האפיקורס מהרהר ביני לבין עצמי: מה הבעיה לקנות כרטיס טיסה ולהיות כבר מחר בירושלים?). בברכת המזון, מבקשים על ירושלים שתיבנה "בניין עולם". ליל הסדר כולל מאכלים שונים שאכלו בזמן שעבודת הקודש התנהלה בבית המקדש. ה"קערה" המונחת על השולחן כוללת "זרוע", לזכר הקרבן שהקריבו בערב פסח בבית המקדש.

הסממן המובהק ביותר לתופעת הקשר בין היהדות לארץ הוא התפילה לגשם. בארץ מספקים גשמי החורף את התצרוכת השנתית של המים (כשאין בצורת). בארצות אירופה וארה"ב, בחורף יורד שלג והחקלאות זוכה במשקעיה בעיקר מגשמי הקיץ. אף על פי כן, בכל העולם מתפללים היהודים ומבקשים שירד גשם לפי תנאי האקלים של ארץ ישראל: בחורף מבקשים גשם ובקיץ לא!

את חג השבועות חוגגים היהודים לפי עונות השנה בארץ ולא בארץ מגוריהם.

גם החגים השמחים, בעלי תוכן דתי מועט, הם לזכר אירועים בתולדות עמנו. חג החנוכה הוא לזכר נס שאירע לחשמונאים כשהצליחו לשחרר את ירושלים מהכובשים היווניים. פורים מציין את ניצחון היהודים והצלתם מידי המן בזמן מלכות אחשוורוש, מלך פרס.

עתה שחזרנו לכור מחצבתנו, אנו יכולים לחגוג את חגי ישראל המושרשים במסורת, בעונתם ובצורתם המקורית, העממית, כחגים מלאי שמחה, שירה, להנאת כל בני משפחה.

בחו"ל הייתה עבורנו ההגדה של פסח הארוכה גיבוב מילים בלתי-מובנות, שהפרס על ההאזנה לדקלומם החד-גווני היו החרוסת הנפלאה, הביצה הטבולה במי מלח, מרק העוף הזהוב עם הקניידלך. בארץ הפך סמל דתי משעמם זה לעלילה בשפה מובנת שטמונים בה סיפורים מרתקים מתולדות עמנו ופניני לשון שימושיים בשפת היום-יום. ניתן לוותר על הכיפה והברכות, אבל אפילו הקטן שבילדים מגלה עניין בטכס התזת הטיפות בזמן מניית עשר המכות ומחכה בכיליון עיניים להקראת "מה נשתנה" ולחיפוש האפיקומן.

חג השבועות חזר להיות חג הקציר והביכורים ואם אתם רוצים לראותו כפי שהוא באמת אמור להיחגג, עליכם להשתתף בחגיגת הבאת הביכורים באחד הקיבוצים. בחג החנוכה מדליקים כולם נרות, מעניקים לילדים דמי-חנוכה, משחקים בסביבון ואלה שלא שומרים על דיאטה, זוללים לביבות, סופגניות. סוכות ופורים הפכו בעיקר לחגן של משפחות עם ילדים. בשעתו, כאשר ילדינו היו קטנים, היינו מקימים ברחוב הקצר שלנו 3-4 סוכות ובכל סוכה סעדו ילדים ממספר משפחות את ארוחות הצהריים והערב. אחר שהשכבנו את הקטנים, ירדו גם המבוגרים לסוכה ובילו עד השעות הקטנות בלילה בשיחה ומשחקי חברה. בפורים האחרון הייתה ברחוב שלנו סוכה אחת בודדת, של זוג חרדי שעבר משום-מה לגור בשכונתנו (חיל חלוץ של ההשתלטות העתידית?). חג פורים מתאפיין בחיפוש תחפושת מתאימה (ולא יקרה) לילדינו, משהו יותר מקורי מזה של בוקרים, אינדיאנים ואסתר המלכה. בדורנו התמעטו משום-מה המבוגרים שעורכים מסיבת תחפושות.  

איזה חגים נותרו? ליום הכיפורים אין משמעות כלשהי במקומותינו. אי-אפשר בכל שנה לעזוב  את עיר - כפי שנהגנו פעם, כשיצאנו עם זוג חברים לכינרת, שכרנו חדר באחד הקיבוצים, טיילנו בהרים ושכחנו על קיומו של מועד מעצבן זה - אבל אפשר ליהנות מיום מנוחה בבית, לקרוא, לשוחח עם בת הזוג ואם רוצים, אף לראות סרט ב-dvd ולהאזין למוסיקה שקטה. הילדים (וחנויות האופניים) לעומת זאת חוגגים. זהו היום היחידי בשנה כשרשת הכבישים המסועפת מנוצלת להנאתם הבלעדית של בני הדור הצעיר. אפשר לרכב עם כל החברים, לבקר את הסבים, גם אם הם גרים במרחק-מה. אנו מכינים מראש אספקה של בקבוקי מים ועוגיות, כדי להקביל כראוי פעם את הכיתה של נכדה אחת ופעם את כיתתה של השנייה. 

עם הקמתה של המדינה נוצרו לנו חגים חדשים, שהעיקרי והמשמח בהם הוא יום העצמאות. חגים אלה אין להם תוכן דתי, אם כי החפץ בכך יכול לשאת תפילת הודיה על שזכה לחיות בארצו העצמאית של העם היהודי לראשונה אחר אלפיים שנות גלות. לתפילה כזאת אפילו אחד כמוני יכול להצטרף!