"יהיה בסדר..."

כמה פעמים שמעתי את שני המילים הקטנות והנאיביות האלה.

כל כך הרבה פעמים חייכתי בני לבין עצמי כשמישהו אמר לי בעינים בוקרות "יהיה בסדר..."

שמעתי את זה ממישהי שהשנים ציירו על המצח שלה פסים ארוכים ועמוקים,

ממישהו צעיר במדי זית מרופטים וחיוך צה"לי, ממישהו עם סיגריה מפויחת וכרס וחיוך מתנצל בדוכן בשוק העירוני.

וזה לגמרי לא משנה מה עבר על הדמויות הראשיות (או המשניות) שחלפו על פני במרוצת החיים.

הם תמיד חייכו בחיוך שמהול בצחוק ועצב ואמרו את שני המילים המתוקות האלה שמלאות בכל כך הרבה אמונה "יהיה בסדר..."

פעם שאלתי את עצמי אם הם אומרים את זה בשבילי או בשבילם.

אם הם ממלמלים את המסר האופטימי כל כך הזה, בשביל שילדה או ילדים כמוני ימשיכו להיות תמימים וצוחקים או כדי שלהם, שעברו דברים לא כל כך פשוטים בחייהם (הקצרים או הארוכים) תהיה איזושהי נחמה, אפילו אם זה רק במילים קטנות (אך גדולות מאין כמוהם) "יהיה בסדר..."

זה מדהים, שדווקא כאן. במקום הזה שידע כל כך הרבה מלחמות, דם, עצב שכול, אבדות.

בארץ הזו שאנו כל כך אוהבים אותה, כל כך קשורים אליה, כאן במקום שבו אתה חופשי להיות מי שאתה, כאן במקום שנפלו בדומייה מלאכים במדי זית, כאן (כמו מילות השיר הידוע) במקום היחיד שיש לנו, עם הכל ולמרות הכל, נולד (המיני) פתגם הזה "יהיה בסדר..."

כנראה שזה נדבק לדי אן איי היהודי שלנו. לחטוף מהלומות קשות מנשוא. ואחרי הכל לקום (אולי עם שריטות ושברים) אבל לקום ולהגיד בפה מלא ובלב מאמין "יהיה בסדר..."

כשחושבים על זה, בזכות הכוח שבאמרה הזו אנחנו כאן.

בזכות האמונה העיוורת לטוב שיגיד בעתיד אלינו. בתקווה התמימה והמתוקה מדבש על ה"בסדר" הזה שכבר יגיע.

אני כותבת את זה כי נזכרתי בסבתי המקסימה אומרת בעיניים עייפות ובחיוך מרוצה "יהיה בסדר..." כנראה שיש משהו שגם מלחמות וגם כאבים אינסוף לא ישללו מאיתנו.

דבר חזק, אמיתי, כנה, צורב, מחייב וישן מאין כמוהו- אמונה. 

אמונה תמימה וילדותית, צבעונית וחרוטה עמוק כל כך עד שהיא לא ניתנת למחיקה.

ואולי ה"יהיה בסדר.." הזה הוא בעצם חלק ממה שאנחנו.