השבוע אושפזתי במשך כיממה במחלקה הפנימית בבית חולים איכילוב. אני ממהר להרגיע את אוהביי ולאכזב את שונאיי: בסך הכול עברתי סדרת בדיקות והממצאים היו שליליים מבחינה רפואית וחיוביים עבורי. הפרשה החלה יום לפני-כן, כאשר התוצאות של בדיקה שגרתית לא נשאו חן בעיניי רופאת המשפחה שלנו, החמודה וחייכנית תמיד. היא העדיפה להיוועץ באנשי מקצוע המבינים בעניינים כאלה יותר ממנה ושלחה אותי לבדיקה יסודית יותר בביה"ח. לא הסכמתי והצעתי לה לחזור על הבדיקה למחרת בבוקר והיא קיבלה את הצעתי - וכי הייתה לה ברירה? פשוט סירבתי ללכת באותו ערב לחדר המיון. במקום זה, ביליתי בנעימים בבית קפה עם בת דודתי, אך כשהתוצאה הסתומה במקצת חזרה על עצמה בבוקר, החלטתי לזרום עם הרופאה ונסעתי לאיכילוב.   

בדיעבד, אני יכול להצהיר בכל הכנות, אינני מצטער על כך. כניסה לבית חולים איננה נחשבת בשום אופן כבילוי מרנין, אבל שהיה של 24 שעות בלבד במקום זה, שיודעים כיצד נכנסים אליו, אבל לא יודעים איך יוצאים ממנו, אינה יכולה להזיק. עבורי, האוהב להתבונן באנשים, בתופעות, לחוות דברים חדשים, זאת הייתה התנסות מעניינת. קודם-כל כיוון שהתוצאות היו משביעות רצון עבורי, אבל גם בגלל שזכיתי בהצצה במקום שבדרך כלל אין לו עיתונות טובה. מתי מגיעים בתי החולים לכותרות? כאשר מדווחים על מותו, או נכותו הקשה של חולה כתוצאה מהזנחה פושעת, או במקרה הטוב ביותר עקב טעות אנוש. גם ניסים רפואיים מדווחים בכותרות מרעישות, אבל כמה כאלה יש לנו?   

באשר לי, אוכל לספר בעיקר דברים טובים על בית חולים איכילוב. אינני יודע אם זה היה יום יוצא דופן, או שזהו המצב יום-יום, אבל בשעה 11 לפנה"צ ביום חול, חדר המיון היה עמוס ביותר. כל המיטות היו תפוסות ונוספות עמדו במעברים. לא סבלתי כאבים, לא נדנדתי לצוות, התיישבתי בפינה וקראתי בעיתוני, אך אף על פי כן, אחר המתנה של שלושת רבעי שעה, מצאתי את עצמי שוכב על מיטה ומקבל טיפול.

הרופא היה ענייני ודיבר עימי בגובה העיניים. לדעתו, רופאת המשפחה צדקה כשהחליטה להעביר את הנושא לידי גורמים שעומדים לרשותם משאבים רבים יותר ומאגר מומחים מכל תחומי הרפואה. שורה של אחיות ערכה לי במהירות הבזק בדיקת דם, לחץ דם, א.ק.ג. ומדדה את חומי. אחר נשלחתי לעשות שיקוף. הכול היה מאורגן למופת. החולים הובאו על מיטותיהם, הועמדו בשורה וכמו בסרט נע, נכנסו לחדר הצילום, יצאו ממנו כעבור דקותיים, והצוות החזירם לחדר המיון.

הרופא הודיעני, כי למען השלמת הבדיקות וקבלת תוצאות ממצות, עליי להתאשפז. אחות ביקשה, כי אלבש את מדי בית החולים. שאלתי אם הם מהסוג הפתוח מאחור שג'ק ניקולסון לבש בסרט "באהבה אין חוקים". האחות צחקה והרגיעה אותי, כי אלו הן פיז'מות רגילות. איש צוות גלגל את מיטתי למחלקה הפנימית בקומה השנייה. קיבלתי את המקום האמצעי בחדר בן שלוש מיטות. אחות מבוגרת ניסתה ביוזמתה להעביר אותי לחדר אחר, מאחר ואחד משכניי הוא "טיפוס דכאוני", אבל יוזמתה לא  צלחה, מאחר ולא נמצאו מיטות פנויות מתאימות.

צלצלתי לילדיי שיביאו לי מהבית (אשתי הייתה בחו"ל) כלי רחצה, חומר קריאה, מטען לטלפון הנייד, נייר טואלט ודברים נוספים. החדר היה נקי ומודרני, המיטה נוחה, מנורת הקריאה פעלה והזמנתי לי גם מכשיר טלוויזיה. בכניסה לחדר היו שני חדרי שירותים מסודרים ואפילו נייר נמצא בהם. השעה הייתה כבר אחר חלוקת ארוחת הצהריים, אבל מאחר ולא אכלתי כלום מהבוקר, ביקשתי וקיבלתי אוכל. את הקפה ההפוך של אחר הצהריים הביאו לי בתי ובני.

התברר, כי החולה על-ידי הוא אכן צרה צרורה. הוא צרח, קילל, זרק דברים, רב עם אחיו ואימו שצרחה בחזרה, עד שנאלצו לסלקה בכוח הזרוע מהמחלקה. נוסף לכל, האיש הצעיר לא היה מסוגל (או לא רצה) לעשות את צרכיו בסיר, אלא בחיתולים. אל תשאלו איזה ריחות פשטו באזור כשהחליפו לו אותם. אח רחמן ערך אחר כך סבב בחדר והתיז מפיג ריחות. אני הרכבתי לי אוזניות, הסתכלתי ביומן חדשות ובסרט והצלחתי להתעלם מהמהומה לידי, אבל שכני המבוגר - עוד אחזור אליו בהמשך - סבל מאוד מהרעש והתאונן מרות. הוא רצה ללכת לישון כבר בשעה 9 בערב, אבל זכה למבוקשו רק אחר חצות, כאשר החולה הסורר עייף כנראה ושקע אף הוא בשינה. 

תיכף עם הגיעי למחלקה, ביקר אצלי רופא מתמחה סימפאטי, שבדק אותי בצורה יסודית ושוחח עימי ארוכות. הוא היה גם התורן באותו הלילה ואחר שבערב חזרו על כל סדרת הבדיקות שערכו לי לפני הצהריים, נכנס פעם נוספת לחדר והביע את דעתו, כי אשתחרר למחרת. שיחה עם אחות רוסיה נחמדה בשם אירנה, עזרה גם היא להעביר את הזמן.  

להפתעתי, בבוקר לא ערכו לנו השכמה מוקדמת מדי. זמן קצר לפני החלפת המשמרת ב-7 מדדו לנו חום, לחץ דם, א.ק.ג. ואחר היינו צריכים להמתין עד אחר השעה 8 לארוחת הבוקר. הצוות היה כולו חדש ולא הכרתי איש מהם. גם ביקור הרופאים נערך מאוחר מאוד, לחדרנו הגיעו הרבה אחר השעה 11. הרופא, אף הוא ידידותי, אם כי קריר יותר מהמתמחה של אמש, שמע ברוב קשב את סיפורי, שאל לרצוני וכשעניתי, כי אני רוצה ללכת הביתה, הנהן בהסכמה. בימים אלה עורכים הרופאים ביקורים עם מחשב נייד. הרופא הכין את הדו"ח הממצה ביותר שעד כה זכיתי לו על תוצאות המבדקים שלי, עוזרתו תיקנה לו כמה שגיאות כתיב ועד שלבשתי את בגדיי, הודפס הדו"ח בעמדת האחיות, נמסר לי והייתי שוב אדם חופשי.

לסיום, רציתי להתייחס גם לשכני השני לחדר. זה היה אדם תרבותי ושקט בן 94, יליד ברלין. הוא מתגורר בבית אבות, אושפז בגלל דלקת ריאות, אבל גם הוא עמד להשתחרר באותו יום. הוא סיפר לי, כי בעירו היה מראשי בית"ר ובשנת 1938, לפני שהצליח לצאת מגרמניה ולעלות ארצה, זומנו הוא וחבריו לשיחה אצל אייכמן. הצורר חקר את חברי הנהגת התנועה אם הם הפיצו "שקרים אנטי-גרמניים" בחו"ל. 

בשיחתנו הביע האיש את דעתו, כי הפך לנטל למשפחתו. "איזה תועלת אני יכול להביא בגילי?" שאל. עניתי לו, כי נכדיו מפיקים תועלת רבה מנוכחותו. הדור הרך זקוק לדמויות של אנשים מבוגרים, בעלי ניסיון חיים, שעתותיהם בידם, כבר אינם עסוקים במטלות יומיות רבות ותפקידם היחידי להעניק אהבה רבה וחום לאלה הבאים להתרפק על ברכיהם ולשמוע את סיפוריהם על מה שהיה ואולי לא יהיה כבר.

לדאבוני, פרידתי מקשיש מרשים ויקר זה, הייתה מביכה ביותר. האיש סבל משלשול וכיוון שיכול היה לנוע רק באיטיות, לא הספיק להגיע בזמן לחדר השירותים ושחרר חלק ממטענו הריחני על רצפת החדר. אחר עמד חסר אונים ללא חלקו התחתון של לבושו ליד מיטתו וחיכה במשך דקות רבות שמישהו יבוא לנקותו. הוא הודיע לאחיות על מצבו, אבל העזרה בוששה להגיע.   

לבקשתו, הודעתי לאחיות שנית על המקרה. שתי אחיות ישבו בעמדתן אחת צלצלה למי שצלצלה וביקשה שתזדרז. אולי יש מחסור בכ"א בבית החולים, אולי אין זה מתפקידן לרחוץ את החולים, אבל במקרה זה יכלו בכל זאת לעשות משהו. עובדה, בזמן שעזבתי את החדר, האיש החביב עדיין ניצב שם מבויש וחסר ישע. ראשונה היגיעה דווקא המנקה ושטפה את הרצפה. הקשיש פנה גם אליה וביקש את עזרתה, אבל היא משכה בכתפה ואמרה שהיא אחראית לניקיון החדר בלבד.

הפרשה הזכירה לי, כי בשעתו יצאתי עם אחות מבי"ח הדסה. פעם היא אחרה לפגישתנו וסיפרה לי, כי ישבה ליד מיטתו של אדם מבוגר עד ש"הלך אקס" (כינוי בפי הצוות הרפואי לחולה שנפטר). שאלתיה, כיצד היא מסוגלת אחר אירוע כזה ללכת לראות סרט והיא הסבירה לי, שבעבודתה מפתחים קהות חושים מסוימת, אחרת אינם מסוגלים לתפקד.

יתכן וזה היה המצב גם במקרה זה. הצרחות החוזרות ונשנות של שכני השני הקהו את חושי האחיות, אבל הן היו צריכות להבין, כי שני המקרים שונים בתכלית. אני מצטער עתה, כי הייתי עסוק מדי בענייניי ולא הרמתי את קולי ולא דרשתי מהצוות, כי יגאלו את האיש המסכן ממצבו המשפיל.