לפני שנה בדיוק עברתי ניתוח קטרקט על עיני הימנית. באותו מעמד אמר לי רופאי, כי כל עוד אני מסוגל לקרוא את הכתוביות בטלוויזיה, אינני חייב להינתח בעיני השנייה. יום זה הגיע מהר יותר מאשר פיללתי ועתה, כאשר אני יכול לבשר בהקלה גדולה, כי עבר שבוע אחר הניתוח השני והוא עבר בשלום, החלטתי לעדכן את רשימתי הקודמת.  

לפני שנים ספורות, בבדיקה שגרתית אצל רופא העיניים, התבשרתי, כי יש לי קטרקט בשתי העיניים. המצב לא מחייב עדיין ניתוח, אבל עליי לחזור ולהיבדק מדי שנה. הופתעתי. עד אותו רגע הנחתי, כי רק "זקנים ממש" נפגעים מהמחלה הזאת וממילא היא נדירה למדי. שתי הנחותיי הופרכו חיש מהרה. הסתבר, כי הקטרקט קשור אומנם לגיל, אבל עברתי זה מכבר את השנתון בו הוא בד"כ פוגע. יתר על כן, המחלה גם יותר שכיחה משסברתי וגם צעירים יכולים להיפגע ממנה. בין הסיבות הגורמות להיווצרות קטרקט - מלבד הגיל -  ניתן לציין את העישון, השמנת היתר והחשיפה לקרני השמש. בעקבות הבשורה המדאיגה, רצתי למחשב והתחלתי להתעניין במהותה של פגיעתי.     

הקטרקט, או בעברית ירוד, תבלול, פוגע בעדשה הטבעית הנמצאת בעין. תפקיד העדשה הזאת הוא מיקוד קרני האור על הרשתית, עם יכולת לשנות את המוקד לראייה במרחקים שונים, כך שניתן לראות ברור וחד הן לרחוק והן לקרוב. התכונה החשובה של העדשה היא שקיפותה. סממני הקטרקט הם אובדן אותה שקיפות, היא הופכת לעכורה וניכרת ירידה בראייה, בעיקר למרחק, תופעה הגורמת לקשיים בנהיגה ובצפייה בטלוויזיה, סנוור באור חזק וכן בזיהוי צבעים ואנשים.

אלה הנמצאים בשלביה המתקדמים יותר של המחלה, סובלים מתחושה מתמדת של ערפל לפני העיניים, בדומה להסתכלות דרך שמשה מלוכלכת, או וילון. המחלה הייתה מוכרת גם בדורות קדומים ואף ניסו לרפאה - עם אחוזי הצלחה נמוכים מאד - והיא מוזכרת גם במקורותינו. "ופתאום - נפל התבלול מעל עיניך, ואתה רואה תמונה שלמה אחת" (נחום סוקולוב) וגם "והנה נפל התבלול מהם, ועולם מלא אור וחסד נפתח לפניו" (מיכה יוסף ברדיצ'בסקי).

אין מה לעשות, גם בשטח זה מקופחות מדינות העולם השלישי, בהן הקטרקט הוא גורם העיוורון העיקרי, כיוון שקיים כבר ניתוח פשוט יחסית, המחזיר לעין את כושר הראייה המלא ולעתים אפילו משפרו. בשיטה המודרנית שפותחה על-ידי האופטלמולוג הבריטי סר הארולד לויד רידלי, הנהוגה כבר מספר שנים במדינות המפותחות וגם בארץ, מבוצע הניתוח עם טיפות הרדמה בלבד, ללא צורך בזריקה. דרך חריץ קטן, פחות מ-3 מ"מ, מחדירים לעין מחט אולטרא-סונית שמרסקת את הקטרקט ושואבת אותו החוצה. לאחר מכן משתילים בה עדשה מלאכותית. אין צורך בתפרים ולכן גם ההחלמה קצרה מאוד. ניתוח זה נחשב בין המוצלחים ביותר ברפואה, עם אחוזי הצלחה גבוהים מאוד.

העדשות המלאכותיות הנפוצות הן בעלות פוקוס קבוע ומאפשרות ראייה חדה רק למרחק מסוים, אבל לאחרונה פותחה גם עדשה רב-מוקדית (מולטי-פוקלית), המאפשרת ראייה גם לרחוק וגם לקרוב, ממש כמו העדשה הטבעית. עדשה זאת יקרה מאד ואינה מתאימה לכל סוגי העיניים.

כאמור, כשנבדקתי לראשונה, היו עיניי עדיין בשלביה המוקדמים של ההיפגעות, אבל הקטרקט המשיך להתפשט ורופא העיניים שלי המליץ על ניתוח. עם כל הכבוד לבתי החולים המצוינים שלנו, לא רציתי ליפול לידיו של רופא אלמוני - חס וחלילה אפילו מתמחה - והעדפתי לבחור ברופא מיומן, שאוכל להתרשם  ממנו לפני הניתוח. תופעה מוזרה: אין קשר בין הרושם הטוב שאדם עושה עלינו למיומנותו המקצועית, אבל כמו רוב האנשים, אני בד"כ סומך יותר על אדם מסביר פנים וידידותי. אדם כזה הוא הד"ר ע. ב., בעל "הידיים הנפלאות", אליו הגעתי בהמלצתה החמה של ידידתי הטובה, רוח'לה, שנותחה על ידו בשתי עיניה לפני חודשים אחדים.  

הפגישה עם הרופא במרכז הרפואי בהרצלייה, הפיגה את רוב חששותיי. האיש, העוסק במקצוע כ-25 שנים, הוא רהוט ולא רק הסביר לאשתי ולי את מהלך הניתוח ותהליך ההחלמה, אבל צייד אותנו בחוברת שמבהירה נושאים נוספים שלא הוזכרו בפגישה. יותר מכל עודדו אותי הציורים הרבים ומכתבי התודה מחולים מרוצים שנותחו על-ידו, המכסים את קירות משרדו. 

לפני הכנסתי לחדר הניתוח נשאלתי מספר פעמים, איזה היא העין האמורה להיות מנותחת והרופא סימן בטוש את מצחי מעל העין המתאימה. הניתוח עצמו בוצע כשאני לבוש חלוק של בית החולים ושוכב פרקדן על שולחן הניתוח הנוח. בחדר שרר קור עז, אבל צוות העזר האדיב כיסה את כל גופי בסדין שחומם מראש. רק העין המנותחת נותרת גלויה. הדופק שלי נוטר במהלך כל הניתוח ונעם לי לשמוע ברמקול שהוא לא הואץ לכל אורך התהליך. הייתי ער לחלוטין ומלבד מוזיקה קלאסית חרישית, שמעתי את כל השיחות בין המנתח והאחיות. בזמן הניתוח הראשון המשיך הדוקטור - אדם שומר מסורת - בשיחה אשר החילונו בה לפניו והסביר לי את פירושו של פסוק מקראי מסוים.

בניתוח השני הנושא היה רגיש יותר. הרופא פסק, כי לא יהיה כ"כ נורא, אם לא אוכל לקרוא עיתון יום-יומיים. הוא גם סיפר, כי הפסיק את מינויו על 'הארץ' (וויתר כמעט בכלל על קריאת עיתונים) בגלל עמדותיו השמאליות של העיתון ומאמריו של גדעון לוי. אני השבתי, כי אני דווקא מעריך עיתונאי זה, אם כי לאחרונה הסתייגתי מכתבתו בה תקף את תושבי רמת-אביב המנסים להגן על שכונתם מפני השתלטות דתית.   

זאת הייתה חוויה בלתי-רגילה - שכמובן בהחלט הייתי מוכן לוותר עליה - לנהל שיחה כזאת כשאני שוכב על שולחן הניתוחים, תוך ידיעה ברורה שאיש שיחי  'מחטט' באותו רגע באחד האברים החיוניים בגופי! לא הרגשתי מאומה, שום כאב, או אי-נוחות. גם לא ראיתי כלום. אורו החזק של המיקרוסקופ שניצב מעל ראשי, סנוור אותי לחלוטין ובנוסף, הזליפו כל העת זרמי מים על העין המנותחת. כאשר המיקרוסקופ הורחק לרגע, הרגיע אותי המנתח מראש, פן אבהל, כי התעוורתי.

בסיום התהליך שארך 20-25 דקות, ברכו האחיות את הרופא על הצלחת הניתוח ואני כמעט הצטחקתי מדאגתי לפני הניתוח והלילה בו ישנתי מעט מאד. כאשר יצאתי מחדר הניתוח - ותורו של חולה נוסף הגיע, באותו יום ביצע ד"ר ב. שמונה ניתוחים - שאלתי את אחת האחיות, איך הייתה מגיבה לו הניתוח לא היה מצליח. היא ענתה לי "הייתי שותקת כדג."

אחרי שלחץ הדם שלי נבדק, יכולתי להתלבש ולחזור הביתה, אבל את עייני כיסתה תחבושת. הסיבה: למנוע מהחולה לגרד בלי משים (למשל בשעת שינה) את העין המנותחת. למחרת לפני הצהריים התמלא חדר ההמתנה של הרופא פציינטים 'המחופשים' בצורה זהה: תחבושת גדולה על אחת מעיניהם. כשתורי היגיע, הד"ר הסיר אותה, ערך בדיקה ואחר שהביע את שביעות רצונו מהתוצאה, שיחרר אותי לביתי.

מה היו הנחיותיו לתקופה שלאחר הניתוח? במשך שבועיים, ארבע פעמים ביום, לטפטף טיפה לתוך העין משלושה סוגים של טיפות בניתוח הראשון וארבע סוגים בשני. אסור לשפשף את העין, לשחות, אולם "כל האזהרות והאיסורים האחרים שתשמעו משכנים ומכרים, שאסור להתכופף, לרחוץ את הפנים, לקרוא, לראות טלוויזיה, לבשל, לחפוף את הראש, לישון על הצד המנותחת (ומי יודע מה עוד...) שייכים לדור הקודם של ניתוחי קטרקט ואינם נכונים".

כאשר חיפשתי חומר להכנת רשימה זאת, מצאתי, כי רופאים אחרים מחמירים יותר. באתר אינטרנט אחד נכתב, כי "הימים הראשונים קריטיים להחלמה ובהם יש להישמר ממאמצים גופניים, מתנועות פתאומיות של הראש והגוף, מהנהיגה ומעבודות הבית."

לפני שנים רבות, כשנבדקתי בפעם הראשונה לצורך הוצאת רישיון נהיגה, התגלה שעיני הימנית "עצלה" ואינני מטיב לראות בה. במצבים רגילים משתמשים בשתי העיניים ואם אחת לא ממלאת כל-כך טוב את תפקידה, העין השנייה מפצה על חולשת חברתה. עובדה: עד היום לא נדרשתי להרכיב משקפיים לנהיגה.

הניתוח הראשון בוצע על אותה עין "עצלה" ועל כן לא הרגשתי כל קושי לנהוג במכונית עוד בערבו של היום בו הוסרה התחבושת ולמחרת גם לחזור לעבודה. רק אחר הניתוח הרגשתי באיזה מידה ביצועיה של העין הזאת היה ירוד. שלושה שבועות אחר הניתוח, תפקדה העין לראייה לרחוק הרבה יותר טוב מאשר מקודם וביצועיה עלו אפילו על אלה של העין השנייה.

דבר נוסף, שכל המנותחים האחרים ציינו: כל הצבעים, במיוחד הצבע הכחול, נראו חיים יותר.

 העין המנותחת השנייה הייתה העין 'העיקרית', שמילאה תמיד את רוב תפקידי הראייה. בגלל הסיבה, ששתי עיניי אינן מתפקדות בצורה שווה, החליט הרופא, להשתיל גם בעין הזאת עדשה חד-מוקדית בלבד. ההחלמה הפעם ארכה יותר. רק אחר יומיים יכולתי לחזור לפעילותי הרגילה ורק כשבוע אחר הניתוח הרגשתי, כי העין מתפקדת פחות, או יותר כמקודם. בחוברת שקיבלתי מהרופא, הודגש, כי הניתוח מיועד להסרת הקטרקט בלבד ולא לשיפור הראייה. בעוד שבועיים אבדק במרפאת הרופא ואז אוכל לדעת סופית באיזה מידה השתנתה ראייתי בעין הזאת, אם בכלל.  

לסיכום אוכל לומר: העולם נראה עתה עבורי ברור יותר, צבעוני יותר, יפה יותר. אני מאחל לעצמנו שכך יקרה גם עבור מדינתנו, עמנו! אולי קיים איזה ניתוח פלאי בו יוסר הקטרקט מעיניהם של מנהיגינו והם יוכלו לנווט את מדינתנו ביתר ביטחון, ביתר הצלחה לחוף מבטחים.