תרגום מהונגרית של סיפור מרגש שהתפרסם באתר jewish meeting point:

בימי השואה ילדים יהודים אירופיים רבים מצאו מקלט במנזרים קתוליים. פעמים רבות להורים המיואשים לא הייתה ברירה אחרת, אם רצו להציל את חיי ילדיהם.  תינוקות וילדים רכים כאחד הושארו בבתי יתומים של הכנסייה הקתולית, שם לפחות זכו להגנה ומזון. אלפים רבים של ילדים ניצלו בצורה זאת מתאי הגז.

אגודות ומרכזי פליטים רבים השתדלו אחר המלחמה לאחד מחדש את המשפחות. לדאבון לב, רשימת אלה שהוכרז עליהם, כי נעלמו סופית, גדלה בהתמדה.

אט-אט נתקבל גם מידע רב יותר על הילדים שהוסתרו על-ידי הכנסייה הקתולית. רבים מהם היו כל-כך קטנים, שאיש לא דרש אותם בחזרה מהכנסייה. אז הגיע מארה"ב ובריטניה הגדולה משלחת בהנהגת הרבנים סילבר וגרפינקל, שתפקידה היה לדאוג להחזרתם של הילדים היהודיים שנותקו מעמם.

הרבנים קיימו פגישה במנזר הראשון עם הנזיר בעל הדרגה הגבוהה ביותר.

"מובן מאליו, כי איננו מתנגדים לכך שהילדים יחזרו למשפחתם, או לכל פחות לבני מינם, אבל כיצד נוכל להבדיל בין הילדים היהודיים והלא-יהודיים?"

"סברנו, כי השמות יעזרו לנו" - ענו הרבנים. "נעבור על רשימת השמות ונבחר בשמות הנשמעים כיהודיים."

לא, לא ולא. אנו איננו רגילים לשיטות כאלה" - אמר הנזיר הנפגע. "לא נוכל לשחרר ילד בגלל צורת שמו בלבד. נשחרר רק את אותם הילדים, שבוודאות מלאה תוכלו להוכיח את מוצאם היהודי."

מה ניתן במצב כזה לעשות? רובם הגדול של הילדים הופרדו מהוריהם בגיל כל-כך רך, שבעצמם לא זכרו את שורשיהם. מסמכים? בלתי אפשרי היה להשיב מסמכים שנעלמו במהלך המלחמה. הרבנים ניסו בפעם נוספת לשכנע את ראש המנזר, אבל לצערם ללא הצלחה. הנזיר החל כבר לאבד את סבלנותו.

"צר לי, הקדשתי לכם כבר זמן רב מדי. אני נותן לכם שלוש דקות, כדי להחליט מה לעשות."

לבבות הרבנים היו מלאי כאב, כל מאמציהם היו לשווא. לפי המידע שהיה בידם, יותר ממאה ילדים יהודים שהו במנזר ולרשותם עמדו שלוש דקות בלבד. הם התפללו אל הכול יכול, שיעניק להם הארה אלוהית ויעזור במציאת פיתרון.

תפילתם נענתה. אחד הרבנים אמר:

"האם נוכל לנצל את שלוש הדקות בכל מועד?" 

"בהחלט," - ענה ראש המנזר.

"ובכן נחזור מחדש לפני שהילדים ילכו לישון."

"בשבע בדיוק" - אמר בעצבנות הנזיר, שהיה סקרני, איזה רעיון חדש ימציאו היהודים.

השעון הראה שבע, כל ילד שכב במיטתו באולם הגדול. הרבנים עמדו במרכז אולם השינה. אחד מהם עלה על שרפרף קטן וחיכה. דממה שררה באולם. הרב השמיע בקול שלוו שש מילים:

"שמע ישראל, השם אלוקינו, השם אחד".

ברגע זה נשמע בחלקי האולם השונים מלמול שכמעט לא ניתן לשמוע אותו, קולות ילדותיים דקיקים בוכיים קראו בשקט "מאמא, מאמל'ה, מאמיקה".

כל ילד קרא בשפתו הוא לאימו, לאם האוהבת שלפני שנים אחדות בזמן שכיסתה אותו באהבה, מלאת אמונה לחשה לאוזן ילדה את המילים, את התפילה שכל ילד יהודי מכיר:

"שמע ישראל, השם אלוקינו, השם אחד".

ראש המנזר הרכין את ראשו. הרבנים השיגו את מבוקשם: מצאו את ילדיהם האבודים.

זה סיפור שהושמע בדברצן, הונגריה, באזכרה לקדושינו המעונים ורציתי לחלוק אותו עמכם.