ימים אחדים לפני ראש השנה סיימתי משימה מורכבת ומרגשת עליה שקדתי במשך כחודשיים: לבקשת ילדיי, הכנתי אלבום, המכיל את רוב צילומי בני משפחתי שאינם יותר עמנו, עם כיתוב קצר ליד כל תמונה, המסביר מי הוא מי, מה יחס קרבתו,שנת לידה ופטירה. במשך כחצי שנה ניסיתי לאתר צילומים ישנים. המקור העיקרי היה העיזבון של הוריי, אבל מצבם היה ירוד ביותר, דמויות מטושטשות, אמולסיה מתקלפת ובצער רב נאלצתי לזרוק עשרות רבות של צילומים יקרי-ערך מבחינה רגשית, שלעולם לא ניתן יהיה לשחזרם. בשעתו, כשהוריי עלו ארצה, נפל `הליפט` שלהם למימי נמל חיפה והשחית את רכושם. (מלבד הריהוט שהפוליטורה שלו התקלפה, הנזק המשמעותי ביותר נגרם לאלפי מחטי מכונת-התפירה, שאבי רכש כהשקעה והחלידו).

ניסיתי להיעזר בבת דודתי, אך התברר, כי בזמן שמשפחתה גורשה למחנות, כל תכולת ביתם נבזזה בידי שכניהם החמדניים והצילומים היחידים מלפני המלחמה ברשותה, על ימי ילדותה, אחותה ואימה שנרצחו באושוויץ, הם העתקים שעשתה מצילומי הוריי.

באפריל נסעתי לבודפשט וביקשתי מבן דודי פאלי, בן ה-86, להוציא מהארונות את כל האלבומים שלו. במשך כשלוש שעות עברנו על מאות תמונות, העלינו באוב מעשיות, כשאנו נכנסים האחד לדברי השני, על בני משפחה יקרים, החיים רק בזיכרונותינו, על מוזרויותיהם, מנהגיהם, השתובבויות נעורים שלנו, על מאורעות שהטביעו את חותמם על חיינו ולבסוף בחרתי כ-20 צילומים, אותם סרקתי אח"כ למחשב. כעבור שבועיים נפטר בן הדוד וגם הוא יונצח עתה באלבומי. אירעו לי גם שני כמעט ניסים. באלבום של דודניתי שעלתה ארצה מרומניה, גיליתי צילום לא ידוע משנת 1929, במצב מצוין, של הסבים מצד אבי, יושבים נינוחים על ספסל בעיר קיט. דבר דומה קרה כשאלמנת דודי, שנפטר לפני כמעט עשור, אפשרה לי לעיין בצילומיו. פתאום גיליתי אוצר גלום שלא ציפיתי לו כלל, מין דרישת שלום מתוקה מן העבר: תמונה מרהיבה של סבי מצד אימי, עם אימי, אחותה ובעלה, אמן החורגת והדוד עצמו כילד.      

עתה שהיו ברשותי כל הצילומים שאי-פעם אוכל לגלותם, החילותי במלאכת ההרכבה. תוכנת האינטרנט http://www.ebook.co.il/ מאפשרת לך "לבחור את גודל האלבום, מס` העמודים באלבום, את הכריכה, האם הוא יהיה אורכי, או רוחבי, לערוך אותו, לבחור רקעים ולכתוב את התכנים. מעלים את התמונות מהמחשב האישי וגוררים אותן לדפי האלבום לפי טעמכם האישי. ניתן לשנות את צבע התמונה, להפוך אותה לרקע, לסובב, לחתוך, לערוך, כפי שרק נראה לכם".

 לבסוף מדפיסה החברה את החומר בצורת ספר בכריכה קשה, על נייר כרומו. הכנתי כבר אלבום דומה, על מסע שורשים שערכה משפחתנו והאיכות מעולה. זאת מזכרת נהדרת והרבה יותר נוחה לעיון, מאשר עשרות האלבומים, שהצילומים נושרים מהם, המונחים על המדף בחדרי, כאבן שאין לה הופכין. הסיוע הטכני שחברת 'איבוק' מגישה הוא לעילא לעילא! לפני הפרסום צלצל אליי אחד מעובדיה והעיר את תשומת-ליבי, כי באחד העמודים, מופיעה במקום תמונת גבר ששמו צוינה מתחתיה, צילומן של שתי נשים. תיקנתי כמובן את הטעות והודיתי לאיש נרגשות.

זה באשר לחלק הטכני. החלק הרגשי זעזע אותי בצורה שלא תיאמן. שורה ארוכה של אנשים לבושים במיטב בגדיהם, עומדים זקופים, יושבים בבתיהם היפים, רובצים בחיק הטבע, מחובקים עימי, או בני-משפחה אחרים, מחייכים אל הצופה ללא חשש, ללא ידע מוקדם על העומד להתרחש, על הגורל המר המצפה להם, הסבל הרב, ההשפלה, האכזריות הבלתי-אנושית, העומדת לגדוע את פתיל חייהם בשיא פריחתם. תחת צילום אחר צילום נאלצתי לרשום את המילים המצמררות "נרצח/ה ב-1944/45". סבתי מצד אבי, בתה ושני בניה, נכדתה, בעלה של אחת הבנות, אחות אימי, בעלה ובנה, בת דודה נוספת מדרגה ראשונה ועוד שורה ארוכה של קרובים מדרגות משניות, חברים לכיתה וידידי ילדות, שהמפלצות הנאציות רצחום בדם קר. התמזל מזלם של שני הסבים שלי שמתו לפני המלחמה מוות טבעי במטותיהם.

אוכל לסיים רק במחשבה שהבעתי כבר באחת מרשימותיי הקודמות:

כנראה ולעולם לא תפסיק להטרידני המחשבה `מה היה אילו?` כיצד היו נראים חיינו אילו כל יקירינו היו שורדים ולא היו נופלים קורבן למכונת-ההשמדה הנאצית? ילדיי, נכדיי היו מוקפים בני דודים רבים ולחגיגות המשפחתיות היינו צריכים למצוא אכסניה גדולה בהרבה מביתנו הצנוע.

בעתיד, כאשר לא יוותרו יותר ניצולים שינסו בקול רפה לתאר את חוויותיהם הנוראיות, יהווה אלבום זה שאני שוקד עליו ודומיו, זיכרון יחיד לעצם קיומן של נפשות אובדות אלה. אחרת מי יידע ויאמין שהם נולדו בכלל, חיו כאן בקרבנו וללא חשש מהבאות תכננו את עתידם?