ובאמת היה במפגש הראשון הזה הכול: היכולת שלו לראות אותה, התחושה הבלתי-מוסברת שהיא חשובה לו, יקרה לו, שיש בה איזו חמימות קרובה שיכולה באמת, בכל עת, לעמוד מול הקור הנורא של חיים מוחמצים ומוות; ועם זאת היתה שם גם תחושה ברורה שהם לא יכולים לבחור ברצינות באהבה הזאת. שאיש מהם לא מתכוון באמת לקרוא תיגר על עצמו ועל העולם.
זה היה לבינתיים, רק לבינתיים; רעיה חשבה שהיא זקוקה לפלסטר קטן על הפצע הקטן שהשאיר איתן, ושי היה זקוק לעוגן בריחוף שפיתה אותו לבחור בדבר היחיד שיש לו שליטה עליו, לדעתו, כלומר זמן מותו.
הם גייסו לשירותם תלי-תלים של מילים, שהיו בעיניהם נוף גבעות המבקש להסתיר את הים. אבל חושיהם כבר נעשו סוכניה של ממלכה אוטונומית, חסרת מילים: מה שנקלט ברשתיות היה יפה להפליא, ריריות האף הועמסו ברסיסי ריחות משכרים, העור כולו צרב מעונג המגע, הלשון הפציצה אותות של מתיקות ומליחות, ובאוזניים הופרדו הצלילים, וכך, ברורים ועזים, הם התלכדו למוסיקה חדשה.
המוח של שניהם, שיכור, נח לרגע מעוצמת העונג ואחר-כך, כמו כל ג'נקי, דרש עוד.
בחרתי בקטע זה מתוך הפרק השני בספר [הפרק של רעיה] משום שהוא נוגע בנושא המרכזי המעסיק את רעיה. האהבה שהיתה לה עם שי. נושא האהבה הוא אחד מהנדונים ביותר בספרות של כול הדורות. וכך יוצא שדווקא הנושא שבמציאות הוא אחד המלהיבים והמעוררים הופך שחוק בכתיבה. האתגר שכול סופר רואה לעצמו הוא להצליח ולהפיח מחדש רוח טרייה ורעננה גם במה שנשחק כבר. מה שעומד לרשותנו אלה: מילים, זוית ראיה, סיטואציות, תכונות מיוחדות של הגיבורים וכו.
במקרה זה אפילו גייסתי מחקרים חדשים על נושא ההתאהבות [כמובן מבלי להיות מדעי במידה שתפגום בקסם].
על כל פנים ניסיתי להעביר לקורא חוויה עזה, מסתורית, מכוננת. חוויה שחוו רעיה ושי, שהיתה בלתי צפויה [משום שהיא בת 49 והוא בן 35] וגם מתריסה במידת מה. חוויה שהיתה חשובה מאד לשניהם אבל היה בה גם כוח הרס.
