הדלת נסגרה, "אוף, איזה שקט" אמר האב לאשתו , אחרי לכתם של בנו, כלתו ושלושת ונכדיו. השעה 9 בערב והנה סוף סוף הוא יכול להשתרע על הספה לצד אשתו ולנוח, אחרי השבת המהבילה ורעש הנכדים. כל הילדים כבר עזבו את הבית, מלבד בן הזקונים בן ה15 שממילא מבלה את רוב זמנו בחדרו עם המוזיקה והמחשב .

האם קמה לסדר את הבית מהבלאגן שהשאירו נכדיה, והלכה להציץ לחדרו של בנה ולשאול אותו אם ברצונו לאכול ארוחת ערב? הוא השיב שהוא לא רעב , והנה הוא עוד מעט יוצא להפגש עם חבריו וכרגיל אין לו זמן. האם אפילו לא ניסתה לשכנעו כי היא כבר ידעה שזה יהיה נסיון עקר, ועזבה אותו לנפשו ,הלוא הוא כבר ילד גדול ויכול להסתדר בעצמו. היא עוד הספיקה לשאול אם הוא זקוק לכסף וביקשה שלא יחזור מאוחר מידי. בסיומה לסדר את הבית ,התפנתה לשבת לצד בעלה ולצפות בטלוויזיה כהרגלם מידי ערב. האב כהרגלו כבר התחיל להירדם מול הטלוויזיה, והקיץ למשמע הבזק החדשות המיוחד שתמיד מחסיר פעימה במחוזותינו. הקריין תאר את הטבח שהתחולל בתל אביב בבית הקהילה ההומולסבית.

האב הנהן בראשו ואמר לאשתו : "הם כ"כ מגעילים ההומואים האלה,תאמיני לי מגיע להם" האם השיבה :" כן, הם חולים אבל מסכנים הם רק ילדים". האב טען שהוא לא מבין איך ההורים שלהם מרשים להם להתרועע בין כל  ההומואים הסוטים האלה. אחרי החלפת דעותיהם בענין ההומואים והלסביות והגועל שהם מעלים להם, החליטו בני הזוג לפרוש למיטתם. השעה היתה כבר12 ומחר צריך לקום לעבודה.

ב12:26 הטלפון צלצל , האם מיהרה לענות, ומעברו השני של הטלפון קול גברי שאל האם הוא מדבר עם משפחת ....? "כן" ענתה האם, "מי שואל?" מדברים כאן מבית החולים איכילוב השפורפרת כמעט נשמטה מידה של האם,"מה קרה"? תאונה"? מי נפגע?" הטיחה האם מטר שאלות לקול מעברו השני. "הבן שלך נפצע, אבל הוא בסדר , הפציעה שלו קלה" ענה הקול. "מה הוא היה מעורב בתאונה? מה? למה? איפה?הוא בריא? שלם? המשיכה האם להמטיר שאלות. "לא גבירתי, ראית חדשות היום? הארוע בת"א?" שאל הקול. "כן, אבל מה זה קשור לבני?, בני הוא ילד רגיל ,נורמלי," רעד קולה של האם. "תראי גבירתי, אני לא יודע מה לומר לך, אבל אני מבקשך שתסורו לבית החולים" "כן,כן,אני מתלבשת ומיד מגיעה" ענתה האם. בצעד כושל היא פנתה לחדר השינה .

"מה את לבנה כמו סיד? כאילו ראית שד" שאל האב "מי זה היה בטלפון בשעה כזו? "הבן שלנו הקטן, הוא הוא" גמגמה האם "הוא היה שם בין ההו.....ההומ....," לא יכלה לסנן את המילה מפיה "הוא נפצע שם, אתה יודע מהחדשות" המשיכה האם בגמגומה. "מה את מדברת שטויות? מה לו ולסוטים החולים האלה?" גער האב. "התקשרו מבית החולים להודיע שהוא מאושפז שם, הוא בין הפצועים" האב הרגיש איך הדם אוזל לו מהפנים "הבן שלי? מה פתאום? איך יכול להיות? אנחנו הולכים לראות כדורגל יחד? הוא גברי, מה זה השטויות האלה? אז מה אם עוד לא היתה לו חברה?, הרי הוא ביישן כזה את יודעת" "אנחנו חייבים לזוז לבית החולים" אמרה האם. "השתגעת? " רעם קול האב "שאני אלך לשם ויראו אותי? ואם יש שם מישהו שאנחנו מכירים? תראי אם הבן שלך הוא כזה, בזה הרגע הוא לא בני יותר, מעכשיו אני יושב עליו שבעה, בביתי לא גרים ולא חיים אנשים חולים וסוטים"

האם הבינה שהענין אבוד, בצעד כושל היא לקחה את תיקה ויצאה מהבית לעבר בית החולים. היא הגיע במהירות לבית החולים, מיהרה למודיעין ושם הפנו אותה לחדרו של הבן. בצעד כושל היא פסעה לעבר מיטתו של הבן, שידו היתה חבושה מנתסים שעפו לעברו במהלך הירי. בראותה הבן הוא התייפח, והאם מיהרה לחבק את בנה. "מה קרה? מה עשית שם?חסרים מקומות בילוי?" שאלה האם את בנה.

"אני מצטער שכך נודע לכם,איפה אבא? בעצם אל תעני  אני מבין " התייפח הבן. "בוא אליי מתוק שלי, אני אקח אותך לפסיכולוג הכי טוב במדינה, אני אקח אותך למישהיא שתוציא את הקללה והכישוף שהטילו עליך, אני אקח אותך לרב, לרפואה מודרנית, אני אהפוך את העולם שירפאו אותך מהדבר הזה, אתה קצת מבולבל בעזרת טיפול תחלים, בוא בוא אלי בני היקר" "אבל אמא, את לא מבינה ,אני לא חולה זה לא בשליטתי" ניסה לדבר את ליבה הבן. "די,די עם השטויות , מעכשיו אני אדאג ואני אהפוך את העולם כדי שתהיה ילד רגיל ונורמלי" "דייייייייייייייייייייייייייייייי" זעק הבן בקול שהרעיד את קירות בית החולים "ידעתי,ידעתי" התייפח הבן בקול "התפללתי שהכדור יפגע בי ויהרוג אותי,ויגמול אותי מהחיים האלה, של שקר ,בריחה, והשנאה העצמית בה אני חי יום יום שעה שעה, למה נשארתי בחיים, אפילו מהוריי אני צריך להסתתר, ולא להיות עצמי".