שייח' ג'ראח היא שכונה ערבית במזרח ירושלים שנוסדה בשנות העשרים. היא הוזכרה בתקשורת בחודש שעבר, כאשר פרצה מחלוקת סביב התוכנית להקים עשרות יחידות דיור במתחם "מלון שפארד" בלב אותה שכונה.

השבוע היא שוב הופיעה בכותרות, לאחר שבית המשפט העליון הכיר בבעלות היהודית, מלפני מלחמת השחרור, על שני בתים בשכונה ומשטרת ישראל פינתה שתי משפחות פלסטיניות מבתיהן. בני המשפחה (38 נפשות?) הם צאצאי פליטים שנמלטו ממערב ירושלים במלחמת השחרור ושוכנו על ידי האו"ם וממשלת ירדן באותם בתים. אחר הפינוי, אוכלסו הבתים במשפחות יהודיות.

שאלה שאין לי תשובה עליה: האם רק ליהודים מאפשרים לתבוע בעלות על נכסים לפני 1948, או שגם פלסטינים יכולים להגיש תביעות דומות ואם תביעות כאלה תוגשנה ובית המשפט, האובייקטיבי בדרך כלל, יכיר בהן, מה יהיו השלכותיהן על תושבי יפו למשל, או שייך מוניס לשעבר שנבלעה על-ידי רמת אביב?

שתי הפרשיות הנ"ל קשורות למגמה הנמשכת מאז שחרור העיר ב-1967: להקשות על האפשרות ליצירתה של בירה ערבית פלסטינית רציפה בירושלים, שיכולה הייתה להיות צעד חשוב בכיוון יישוב סכסוך הדמים עם הפלסטינאים. שכונות יהודיות חדשות נפרסות במזרח העיר, כדי להבטיח את האחיזה הישראלית. בשנים עברו שמענו על אכלוס הר חומה, החוסם את הרצף בין ירושלים הערבית לבין בית לחם, אחר-כך על ראס אל-עמוד ועתה הגיע תורה של שייח' ג'ראח.

אולם לא בכך רציתי לעסוק הפעם, אלא בגישה הבלתי-אנושית של סילוק משפחות שלמות מבתים בהם גרו יותר מ-60 שנים והשלכתם לרחוב. אינני מערער על החלטת בית המשפט העליון ועל הבעלות היהודית על הבתים, אבל האם לא היה יכול גורם כלשהו - העירייה, הממשלה, גופים חברתיים - לעשות מאמץ להבטיח דיור חילופי לאותן המשפחות? החוק מגן על בעלי הרכוש וכך צריך להיות במדינה מתוקנת, אבל מה עם מידת הרחמים? אינני מדבר רק על שתי המשפחות הפלסטיניות. על הפרק עומדות למשל גם פעולותיה של חברת חלמיש כנגד עשרות משפחות ותיקות המתגוררות בכפר שלם. תושבי כפר שלם מאשימים, כי "ברקע קיימים גורמי נדל"ן וחברות קבלניות המבקשים לגרוף הון ממכירת קרקעות מינהל במחירים מוזלים ובנייה רוויה של מגדלי מגורים חדשים". מדי פעם בפעם אנו מתבשרים גם על פינוי משפחות בעג'מי, שכונה ביפו והיו מקרים אחרים, בכל רחבי הארץ..

גם כאן יש מגמה: הצמדות לחוק היבש והאכזר והשלת אחריותה של המדינה לתושביה ולזכותם לדיור.

כל זה מתקשר בעיניי לפרשה אחרת בה עסקה דעת הקהל בשבוע שעבר: גירושם של ילדי העובדים הזרים. גם במקרה זה, אם ניצמד לשיקולים משפטיים בלבד, הורי הילדים הפרו את החוק. רבים מהם נשארו בישראל לאחר שפגה אשרת העבודה שלהם, אחרים הסתתנו לארץ באופן בלתי חוקי. מאידך, ניתן לטעון, כי העובדים הובאו לארץ, כדי להקל על הביקוש לידיים עובדות בענפי הבנייה, החקלאות, הסיעוד והתיירות ואינך יכול לצפות מאנשים שרק יעבדו כרובוטים. יש להם חיים משלהם, גם אחר שעות העבודה. במשך השנים הקימו רבים מהם משפחות והולידו ילדים ועבור הילדים האלה, ישראל היא המולדת. כפי שאמר שר החינוך "מדובר בילדים שרובם נולדו בישראל, גדלו בישראל, לומדים במערכת החינוך הישראלית וזהותם זהות ישראלית". הם מעולם לא היו מחוץ למדינת ישראל ואין להם כל קשר וזיקה למדינת המוצא של הוריהם. יתרה מזו, בחלק ממדינות אלו אין להם כל סיכוי לאורח חיים תקין, רכישת השכלה ויכול להיות שהוריהם לא יוכלו אפילו לכלכל אותם.

בשעתו היה קיים בארה"ב - ארץ הגירה אף היא - כלל, כי ילד שייוולד בתחומה יקבל אוטומטית את אזרחות המדינה. נשים הרות ניסו בתחבולות שונות להסתנן לתחומה, כדי ללדת על אדמת ארה"ב ולזכות באזרחות היקרה מפז, שמשמעותה הייתה פרנסה, אוכל, מגורים אנושיים, אבל אם לא נתפסו, הכלל חל על ילדיהן וכמובן על אמם.

ומה עם הפליטים מסודן ומדרפור? לקט אקראי של כותרות מהעיתונות: "עשרות מבקשי מקלט אפריקנים רעבים ללחם", "סודנים כלואים 3 חודשים בשל ויכוח ביורוקראטי", "צה"ל מחזיק זה שבועות מסתננים מאפריקה", "כמעט כל הפליטים שגורשו נמלטו מטבח העם בדרפור", "חיילים מצרים רצחו פליטים סודנים לעיני חיילי צה"ל".

"רבים מן הנכנסים הם מבקשי מקלט, הטוענים כי אם יגורשו, תישקף סכנה לחייהם, או לשלומם הגופני. חלק מן הנכנסים מקורם בחבל דרפור שבמערב סודן, בו מתחוללים אירועים, שהוגדרו על ידי מדינות רבות כרצח עם, ושהוגדרו על ידי האו"ם כאסון ההומניטארי הקשה ביותר המתרחש כיום בעולם. אחרים מקורם בדרום סודן, באריתריאה, בקונגו ובחוף השנהב, מדינות אשר נציבות האו"ם לפליטים מכירה באיסור לגרש לתחומן בשל המצב השורר בהן." (מתוך דף מידע: סטודנטים למען פליטי סודן).

בשבוע שעבר התבשרנו גם, כי משרד האוצר שוקל לחייב את ניצולי השואה לחתום על הרשאה בלתי הפיכה לפקידיו למשוך מחשבונותיהם כל סכום כסף שיחליטו החשבים בעתיד, כי לא מגיע להם כדין. בציבור קמה צעקה בעקבות חשיפת כוונות האוצר והמשרד הודיע שיבחן מחדש את הנושא.

אנו נמצאים בעידן בו דיווחים על טרגדיות מגיעות ישירות לסלון ביתנו. האם הן גורמים לנו לחוש יותר חמלה, או להיפך, מקהים את חושינו? ראינו התגייסות ציבורית נגד גירוש ילדי העובדים, גילויי הזדהות עם הקהילה ההומו-לסבית אחר הרצח הנתעב של שניים מבניה, אבל נשאלת השאלה: האם מדינת ישראל זנחה את רוח המסורת והמורשת של העם היהודי? האם מדינת העם הנרדף ביותר בהיסטוריה האנושית לא חייבת להיות אמונה יותר מכל מדינה אחרת על ערכים הומאניים כלל-אנושיים?

גילוי חמלה אינו מצביע על חולשה, זהו ווסת שנועד לשרת את המבנה החברתי, על ידי מתן תמיכה לבן החברה שחווה נפילה ארעית ובהינתן העזרה יוכל לשוב למעמדו הקודם. חברה המתעלמת ממצוקת בניה, היא חברה חלשה, שנידונה לכליה, חברה שבניה מחפשים דרכים להתחמק מהגיוס לצבא, בה אין רוח של התנדבות. חברה הנוהגת במידת הרחמים, היא חברה חזקה יותר, באשר חבריה יודעים, כי בעת מצוקה, החברה תושיט גם להם יד תומכת.