שולחן-השבת

מבט מיוחד ומרתק לפרשת-השבוע,

לפי מדרשי חז"ל, הקבלה והחסידות

לאור תורת חב"ד

מאת

הרב יוסף קרסיק

שליח הרבי

ורב אזורי בת חפר - עמק חפר

פרשת שופטים - שערי המדינה האישית של כל אדם

שׁפְטִים וְשׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ

כלבי המלך

משל המשיל מורינו הבעל-שם-טוב:

למלך גדול היו שלושה אוהבים וכדי לבחון אם אהבתם אליו אמיתית, או מדומה ושקרית, הפקיד בידי כל אחד מאוהביו כלב מחצר המלך, כך יוכל לבחון ולבדוק את היחס האמיתי של כל אחד מהם אליו ולכלבו.

כל אחד מאוהביו נהג עם ה"כלב המלכותי" בדרך שונה: 1) אחד - מגודל אהבתו למלך, לא היה מסוגל "לבזבז" כסף עבור מזון וצרכי הכלב, הוא הרעיב את הכלב, עד שהוא גווע ומת, ועם כל הכסף "עשה עטרה למלך". 2) השני - לא היה מסוגל להרעיב את הכלב של המלך, הוא זן ופירנס את הכלב, אך היות שזה כלב, זנו וכלכלו בכמות מנימלית הנחוצה ולא יותר, רק כדי שלא יגווע וימות ברעב, אבל הכלב נותר כחוּש ולא מפותח. 3) השלישי - זן וכלכל את הכלב במזון רב ומשובח, והכלב גדל והתחזק מאוד.

כשנודעו מעשיהם למלך, הוא אמר: זה שלא נתן מאומה לכלב רק הכל שמר עבור המלך הוא "חכם". זה שהחיה את הכלב, אך לא המיתו, הוא בינוני. וזה שהשקיע כל הונו ומירצו בכלב הינו "טיפש", וסופו שהכלב יטרוף אותו עצמו (עפ"י כש"ט, עמוד לט. מהדו' תשס"ד. בהוספות והשלמות).

והנמשל: "המלך" הוא כמובן בורא העולם ומנהיגו. "אוהביו" הם נשמות ישראל. "הכלב המלכותי" זה הגוף הגשמי שבעולם הגשמי.

"החכם" יודע שהעיקר הוא המלך עצמו, כלומר עבודת ה' בקיום התורה והמצוות, ורק בזה הוא עמל ומשקיע ולא בגופו וצרכיו הגשמיים. "הטיפש" משקיע את כל כספו, כלומר את כל זמנו ומרצו לטיפוח גופו וגשמיותו, ובסופו של דבר הוא בעצמו ניזוק ממעשיו, שכן הרצונות והתאוות של הגשמיות, גוברות ומתעצמות ("משביעו - רעב"), והן שולטות בו, מכניעות אותו ומכתיבות לו את אורח חייו והורסות ופוגעות בו ובנשמתו. "הבינוני" משקיע את עיקרו בנשמתו, אך גם על גשמיותו הוא עמל וטורח.

אדם חכם ונבון מציב שופטים ושוטרים על גופו, לשמור שלא יתפתחו תאוותיו ורצונותיו למימדים הרסניים, כלומר: שלא לפתח כלב גדול מימדים והרסני.

בואו ונתבונן: מהו רצונו האמיתי של המלך: שישמרו על הכלב  ויחיו אותו, או שירעיבו אותו עד שימות?

במשל הדברים ברורים, לכאורה: רצונו של המלך שהכלב ימשיך לחיות ולא שירעב וימות! ומהו רצונו של המלך הקדוש, הקב"ה, בנמשל, על הגוף של היהודי - אף כאן הדברים ברורים ופשוטים לכאורה - מדוע הוא נתן ליהודי גוף, בפשטות, כדי שישמור עליו, ומצווה מפורשת בתורה "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם"!

אך הבעש"ט מדריך אותנו בגישה המיוחדת של תורת החסידות, לגוף ולדברים הגשמיים:

אין כל מטרה בכלב עצמו, הכל הוא לשמו ולכבודו של המלך. לכן, כל עוד הכלב משרת את המלך יש לו זכות קיום, וכאשר הוא לא ממלא את ייעודו (או שחלילה הייעוד נעשה הכלב עצמו, הכלב נעשה מלך..) - אין לו זכות קיום. כאשר במקום הכלב עושים למלך כבוד הרבה יותר גדול ("עטרה למלך"), בוודאי שמשיגים מטרה הרבה יותר נעלית ומוסיפים נחת-רוח למלך.

הגוף הגשמי הוא הכלי עמו היהודי ממלא את ייעודו בעולם, לעבוד את ה', בתורה מצוות ומעשים טובים, וכל זכות קיומו הוא אך ורק לשם כך, ואין לו מטרה לעצמו.

שמירה על שערי הגוף

פרשתינו פותחת במילים: שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ .. וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק .. לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ:

מצווה זו עוסקת בתיקון שלטון ומשטר תקין: "בכל שעריך" כלומר בכל עיר ועיר צריכים למנות "שופטים" הדנים ופוסקים דינים, ו"שוטרים" השומרים על קיום החוקים וכופים (בלשון רש"י: "רודים, מכים וכופתים במקל ורצועה") על העם לקיים את פסקי הדין.

בספרי מוסר וחסידות מוסברת המצווה בעבודת האדם:

לגוף האדם שבעה שערים שדרכם הוא מתקשר עם העולם שסביבו - שתי עיניים, שתי אוזניים, שני נחירי האף והפה - עמהם הוא מכניס דברים לגופו ומוציא דברים מגופו החוצה,

על האדם לעשות ששערי גופו יהיו "שערי צדק", שיאפשרו אך ורק כניסת דברים חיוביים וטובים, ולא "שערי צלמוות" המאפשרים כניסת דברים שליליים ואסורים, כלומר שההבטה בעיניים, השמיעה באוזניים, וההרחה באף והדברים שמדברים בפה ושמכניסים לגופו דרך הפה, יהיו רק בדברים טהורים ולא טמאים ואסורים.

השמירה על שערי האדם היא על-ידי השופטים והשוטרים:

"שופטים .. תתן לך בכל שעריך" - שופטי השערים של הגוף הם המוח והשכל (שלושה שופטים: חכמה, בינה ודעת) הלמדים תורה והלכותיה, "לדעת את המעשה אשר יעשון", ומורים פסקי דינים, מה כשר ומותר ומה טמא ואסור.

 "שוטרים תתן לך בכל שעריך" - כשאין מבינים מדוע ההתורה אסרה דבר מסויים, והיצר-הרע מבלבל ומטריד את האדם להשקיע יותר מדי בכלב... יש להציב שוטרים הכופים את האדם לעבוד את ה' בקבלת-עול (כשוטר הכופה בכוח) לגבור בכוח וכפיה על תאוותיו וטבעו, ולקיים את הוראות התורה. לעיתים השוטר צריך להשתמש בעונש "מכים וכופתים במקל ורצועה", כלומר צריך לצעוק על הגוף והיצר הרע "לומר לו אתה רע ורשע, ומשוקץ ומתועב ומנוול" (תניא, פכ"ט), שאז מכניעים ומבטלים את שליטת יצר הרע.

"ושפטו את העם" - אלו שאר רמ"ח האברים, "משפט צדק" - אין אמת אלא תורה, "לא תקח שוחד", השוחד הוא אהבת עצמו שעל כל פשעים תכסה האהבה. "למען תחיה" - לעבודה את ה' בחיות, תחיה. "ובאת וירשת" - בדרך ירושה, שעל ירושה אומרת התורה שאין לה הפסק.

על-ידי השופטים והשוטרים הולכים בבטחון גמור ובשמחה בעבודת ה'.

דברי הכוזרי

נסיים בדברי רבי יהודה הלוי, בספרו הכוזרי:

החסיד מושל בכל חושיו וכחותיו הנפשיים והגופניים ומנהיגם מנהג צדק וחוסם את הכחות המתאוים ומונע אותם מעבר גבולם ומספק להם חסרונם מאכל במדה ומשתה במשורה ורחיצה כפי הצורך והוא חוסם את הכחות הכעסניים - משתמש בידיו, רגליו, לשונו, אוזניו, עיניו, בחוש הדמיון, במחשבה, בזכרון ובכח הרצון, רק לצורך הכרחי ומועיל ואינו מניח לאחד האברים והכחות האלה לעבר את הגבול, ומעורר את כל האברים לעשות מלאכתם בזריזות חריצות ושמחה ולא להתעצל אלא ביראה ופחד לעשות רצון מנהיגם ולא יחושו בכאב או בנזק המגיע אליהם, וכל עבודתו בשמחה לא בכניעה.

בימות המשיח יתרחש הפלא הגדול עם הכלב הגשמי הלא הוא הגוף - לא עוד מלחמות ומאבקים מול יצרים ורוע, אלא אך ורק טוב וקדושה, גם הגוף הגשמי יתהפך לטוב גמור, ה' יסלק מהעולם את "רוח הטומאה" ויתגלה שהגוף של היהודי - למרות שהוא דומה בחיצוניות לגופי אומות העולם - הרי באמת ובתמים הוא חלק מתחום הקדושה, והוא קדוש וטוב.

המשיח לא יבוא לגן-עדן ולעולמות העליונים, אלא לעולם הזה הגשמי, כי דווקא כאן הוא נמצא הגוף, והמשיח יקדש וירומם גם אותו ויגלה את ניצוצות הקדושה שבגוף הגשמי של היהודי.

ויהי רצון שנזכה לגאולה האמיתית והשלימה במהרה בימינו בקרוב ממש.

מקורות: לקוטי שיחות: חלק י"ט, עמוד 500. חלק כט, עמוד 438. חלק לד, עמוד 104. תורת מנחם, חלק יז, עמוד 181. ספר המאמרים תרל"ג, חלק ב, עמוד תסא. כוזרי מאמר ג, אות ה. של"ה לפרשתינו.

לתגובות והערות, שיתקבלו בשמחה -   ryk613@gmail.com