את שרוחש מתחת לפני השטח משך שנים רבות, עלה על פניו בהתבטאות ראויה לציון מפי אישיוות בכירה בפוליטיקה הישראלית.  השר לענינים אסטרטגים יעלון השווה את אירגון "שלום עכשיו" והאליטות הישראליות לוירוס, ובמשתמע, למחלה מסוכנת המקננת בגוף החברה בישראל.

 

אין עוררין על כי קיימות עוולות וקילקולים בהתנהלותה של המדינה.  אין גם חולק על הצורך המידי בביקורת בונה וענינית באשר לאותם קילקולים.  חשוב יותר, מידת האזרחות הטובה בכל מדינה דמוקרטית מחייבת הפרט לשאת ולהרים קולו במדה ונחשף לדבר עוולה.

גם אם לא בעוולות עסקינן אלא בהתנהלות פוליטית זו או אחרת הרי נישמת אפה של הדמוקרטיה הינה הרבגוניות של הדעות הקיימות ונפוצות בה והנישאות בחופשיות מירבית לשם יידוע כלל הציבור.

עמותות חוץ-פרלמנטריות כגון "שלום עכשיו", בצל"מ, "מוסווה", "אומץ לסרב", "שוברים שתיקה", "גוש שלום", "קשב", "עדאללה", "גישה", "יש דין", ועוד מאות אחרות כדוגמתן, עשויות היו להיות לגיטימיות באם פועלות היו במסגרת הדמוקרטית המקובלת.  אין יותר דמוקרטי מאשר להביע דעה הנוגדת את התנהלות השלטון תוך הרצון לשנותו על מנת שהכיוון הפוליטי בו הינן דוגלות הוא שיתפוס מקום בבוא זמנן להיות חלק מהשילטון.

 

אך לא כך הם פני הדברים. 

עקב ארועים מכוננים שעברו על העם בישראל משך כ- 15 השנים החולפות ונזכיר כאן את הסכם אוסלו הכישלוני, פינוי לבנון הכישלוני, טיוטות הסכמי השלום בינינו לפלסתינים אשר מעולם לא היבשילו, האינתיפדה השניה הרצחנית לשני הצדדים, גרוש גוש קטיף וצפון השומרון האסונים, חמאסטן העזתית, מלחמת לבנון השניה הכישלונית, מבצע "עופרת יצוקה" שלא היבשיל לכלל ניצחון, כל אלו שיכנעו את הציבור בישראל כי הדרך שנינקטה עד הלום על ידי ממשלות ישראל, היתה שגויה.  זה הינו הבסיס אשר היטה את נטיית הלב הציבורית לעבר מפלגות המרכז והימין תוך נטישה המונית של גוש השמאל הישראלי.

חברו לכך גורמים נוספים והעיקריים שבהם: השמאל הישראלי נטש את הבסיס האידאולוגי העיקרי עליו נישען עוד קודם להקמת מדינת ישראל ופנה לדרך חדשה, קיצונית, על גבול האנרכיה.   

מושגים שהיו לניכסי צאן ברזל של השמאל האוטנטי, השורשי, אשר ניתן למצותם כיצירת מדינה יהודית, ציונית, דמוקרטית וסוציאליסטית, ניזנחו על ידי השמאל הישראלי החדש של תחילת המאה ה- 21  באופן גורף.  השמאל החדש או הפוסט-שמאל הפך להיות פוסט כל דבר דהיינו, בז ומבזה את כל שהאמינו בו ובדין אבות הציונות וכך הפך לפוסט-יהודי, פוסט-ציוני, פוסט-דמוקרטי ופוסט-סוציאליסטי. 

זאת אף זאת, הפוסט-שמאל הישראלי התמקד כל כולו בזכויות הפלסתינים בשיטחי יהודה והשומרון ובחתירה עטורת אמוק לפינוי השטחים מתוך אמונה משיחית כי פינוי זה יביא את השלום המיוחל.

ואכן הנטישה הגדולה של השמאל לא איחרה לבוא.  כיום יותר מכל, הימין המתון במדינת ישראל הוא שמחזיק באידאולוגית השמאל מימים אחרים ורואה כחלק מאושיות קיומנו את היותנו מדינה יהודית, ציונית, דמוקרטית וקפיטל-סוציאליסטית.

 

התיסכול המתמשך של השמאל בישראל, ירידת הכח האלקטורלי, בוז רב מצד מרבית הציבור באשר לדרכו הניראית כמובילה לאבדון, הם הינם הבסיס לכך כי רבים בשמאל, שהפך קיצוני יותר ויותר, החליטו "לקחת את החוק בידים", לנקוט "במסלול עוקף דמוקרטיה" וליפול, בחיבוק פתנים, לזרועות הגרועים שבאויבי ושוטמי ישראל מעבר לים.

 

החל מתחילת שנות התישעים למאה הקודמת החלו גורמים בשמאל, המקצין והולך, לפנות לגורמי חוץ על מנת לקבל תמיכה ומימון באידאולוגיה הקיצונית אותה ייצגו ואשר ניראתה תואמת את כוונות המממנים מבחוץ.  זהות המטרות דהיינו, החלשתה הצבאית והכלכלית של ישראל, אמור כיפוף ידה, כך שתאלץ לפנות את שיטחי יהודה ושומרון, יצירת מדינת כל אזרחיה ואף קבלת עקרון זכות השיבה הפלשתינית במקרים מסויימים, היוו את הבסיס המשותף לאנטישמים המממנים מארצות הים ומאות העמותות חוץ הפרלמנטריות בתוככי ישראל.

לגבי דידם של פעילי השמאל המיליטנטי הרי ש"המטרה מקדשת את האמצעים" ובאם פרוש הדבר שיתוף פעולה עם מהרסי ישראל מבחוץ הרי מה טוב.  בכך הפך עצמו הפוסט-שמאל לשלוחי האנטישמים הקשים ביותר לנו ומכאן, למהרסינו מבפנים.

 

מי הן האליטות?

החל מימי טרום הקמת המדינה ולאחר הקמתה, עמל השמאל הישראלי לבסס ולבצר את שלטונו.  באורח טיבעי פנה הוא למוקדי הכח העיקריים והם השרות הציבורי, האקדמיה, מערכת המשפט והמדיה והחל להציף מקומות אלו באנשיו. 

סיבותיהם היו מובנות אך נכלוליות, הללו המאכלסים מקומות אלו אינם עומדים לבחירה, הם בוחרים את עצמם וחבריהם, כל הכח השילטוני בידם אך ללא האחריות המתבקשת במקרה כישלון, ומכאן, משרותיהם עומדות בצוקי העיתים גם בחילופי ממשלות המתחייבים מעצם השיטה הדמוקרטית. 

נעיר כאן כי השמאל האוטנטי לא הימציא את השיטה, הוא אך חיקה את המורה האידאולוגי המקורי שלו, ברית המועצות ד'אז, אשר פיתחה ושיכללה דרך שילטונית זו לדרגת אמנות.

 

בחלוף 60 שנה לתקומת מדינת ישראל אמנם הפך הפוסט-שמאל לשולי בציבור הישראלי אך נאמניו נותרו ברובם המכריע על כנם, בעודם נאחזים בציפורניהם בעמדות הכח שנותרו בידם.  נציין כאן מקצת ממוקדים אלו והם: חלקים נירחבים בשרות הציבורי, פרקליטות המדינה, בית המשפט העליון, מירב העילית האקדמית במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל וכמובן כ- 75% מכלל המדיה הישראלית.

 

לא לחינם יצר מר יעלון זהות בין השמאל הקיצוני (לדוגמה--"שלום עכשיו") והאליטות הישראליות.  הלכה ולמעשה, לכל דבר וענין, האליטות הישראליות הן-הן השמאל הקיצוני הישראלי ואין לבדלם.

 

מכיוון כי השמאל הקיצוני (הפוסט-שמאל), אינו מסתפק בשליטתו במוקדי הכח האליטיסטים אלא חותר לכפות דעתו, דעת המיעוט, על רובו של הציבור, ומפאת שהדמוקרטיה אמרה דברה לכיוון אחר, עוקף הוא את הדמוקרטיה שלנו ופונה לפריצים האנטישמים, שוטמי ישראל, בחוברו אליו למימוש מטרותיו הפנים ישראליות.   מכאן,הרי שבמבחן העובדתי צודק מר יעלון בכנותו אותם מחלה (וירוס). 

אנו מצידנו נוסיף במאמר זה כי כל זמן שהללו אינם פועלים במסגרת הכללים הדמוקרטים וחותרים להשליט דעתם, דעת המיעוט על הרוב אשר אמר דברו, באורח "עוקף דמוקרטיה", הללו מהווים מחלה ממארת, אפשר סופנית אשר יש לרפאה ובדחיפות.

 

אכן, מרביתם של אלו המכונים "וירוסים" רוצים בטובתה של ישראל, אלו "דרכם לגהינום רצופה כוונות טובות".  רק שכבה דקה מתוכם, יהודים, ישראלים "אוטנטים", אשר ניראה כי התבלעה עליהם דעתם, אלו הנגועים באוטו-אנטישמיות קיצונית, הללו מיחלים לחיסולה של מדינת ישראל על כלל הלאום היהודי בה וכינון מדינה פלסתינית על חורבותיה.  הללו מהווים את מחלתה הסופנית של ישראל ומזלנו כי מספרם זעום.

 

מאידך כוונות טובות אינן מצדיקות פעולות רעות.  פעולותיהם של "הוירוסים" הניתנים להגדרה כ "סוכנים זרים" בתוככי מדינת ישראל הינן פסולות, אנטי דמוקרטית, חתרניות, אמור אובדניות ואפילו באם חושבים הם כי הינם פועלים לטובת הענין ו"הענין", גרוש המתישבים באיו"ש, הינו נושא השנוי במחלוקת עזה בישראל.  

הזמנת התערבות זרה (ושוטמת ישראל בעליל) יש לה אח ורע בהיסטוריה היהודית.  חורבן בתינו הראשון והשני והגלויות שבאו על עמנו בעיקבותיהם, הם כולם פרי הזמנת כוחות זרים על ידי יהודים ברי פלוגתא עם אחיהם, להתערבות בענינים פנים-יהודים.   אנו יודעים כיצד להתחיל ביוזמתנו להתערבות הזרה בעניננו, איננו יודעים לעולם כיצד זו תסתיים.  ניסיון העבר מלמדנו כי אפשר וזו תסתיים בחורבננו.

 

בניגוד להתקפה המתוזמרת של המדיה (אמור: "הוירוסים), זו שהכובע בוער על ראשה, כנגד דיברי מר יעלון, תוך שמנסים להשחיר ולהשחית את דמותו, הרי שהמעיין בתגובוני הציבור בכל העיתונים היצאים לאור בישראל יווכח כי מר יעלון ביטא את רחשי ליבו של מרביתו המכרעת של הציבור באשר "למשנאי החינם בינינו" (אקא - "וירוסים").  כבר זה זמן הוא כי יקום מי שיקום ויאמר את שאנו רובנו חשים, ללא כחל ושרק.  טוב עשה מר יעלון כי ביטא באומץ את רחשי ליבנו וזאת ללא תלות בהשתייכותו או בהשתיכותנו הפוליטית.

 

הערה:

את הבסיס העובדתי וההקשרים המפורטים והמלאים לנושא "הוירוסים", ניתן למצוא בספר "משנאי החינם בינינו":

http://www.aaronroll.com/democracy/hatred_for_nothing_volume2.pdf

 

 

אהרון רול

amroll@rogers.com

www.aaronroll.com

http://www.global-report.net/aroll/

http://www.aaronroll.com/democracy/hatred_for_nothing_volume2.pdf

http://www.aaronroll.com/democracy/israeli democracy chapters.pdf