פרשת "כי תבוא"

מתוך עלון "חוויית השבוע" של "החוויה היהודית"

פרשתנו פותחת במצוות הבאת הביכורים לכהן בבית המקדש בירושלים. לאחר נתינת הטנא לכהן, אומר המביא: "ארמי אובד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט...ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה...ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש" (דברים כ"ו/ה'-ט').

התורה מציינת בפסוקים הנ"ל את החסדים שעשה ה' לבני ישראל עוד מימי יעקב אבינו, ועל כך אנו מודים לו בדיבור וגם במעשה, ע"י הבאת ביכורים.

נשאלת השאלה: מדוע מוזכרים רק שני חסדים של ההצלה: ההצלה מלבן הארמי וההצלה ממצרים והבאת העם לארץ, הרי היו חסדים נוספים שעשה ה' עם בני ישראל? מדוע לא מוזכרים מעשי חסד נוספים שעשה ה' לישראל, כמו הצלת יעקב מידי עשיו בדרכו חזרה מארם, קריעת ים סוף, מלחמת עמלק, ירידת ה"מן", באר מרים ששרתה את העם 40 שנה במדבר ועוד ועוד...?

ההסבר הוא, שמצוות הבאת הביכורים חלה אך ורק בארץ ישראל, לאחר שהות ממושכת בארץ. מצוה זו אינה רק הודאה לה' על נתינת הארץ לעם ישראל, אלא בעיקר על ההתיישבות הממושכת, לאורך זמן, כדי שנוכל לנטוע עצי פרי, לאכול ולשבוע מטוב הארץ.

להדגשת גודל החסד שעשה ה' לישראל, מזכירה התורה שני מוקדים בהם שהה ישראל זמן ממושך:

בארם - שהה יעקב (ישראל) בבית לבן 20 שנה ושם היה שרוי בסכנת כליון אך ה' גמל איתו חסד והצילו. במצרים - שהו בני ישראל 210 שנים והיו שרויים בסכנת כליון, אך ה' גמל איתם חסד, גאל אותם ממצרים והביא אותם אל הארץ המובטחת, בה יוכלו לשבת לאורך זמן ונהל חיי שיגרה "איש תחת גפנו ותחת תאנתו". חסד זה מאת ה' יתברך הוא חסד גדול לאין שיעור, ועל כך אנו מודים לה' בהבאת הביכורים המסמלים את הזמן הממושך בארץ.

בימינו, כאשר איננו מקיימים מצוות הבאת ביכורים, עקב חורבן בית המקדש, עלינו להיות מודעים לחסדים הממושכים המלווים אותנו בכל שנות חיינו. עלינו לנהוג בהכרת תודה לה' על שזיכה אותנו לשוב לציון לאחר אלפיים שנות גלות וסבל בנכר ונתן לנו את היכולת לקיים חיים תקינים בארץ המובטחת, לאורך זמן ממושך. עלינו ללמוד ממעשי החסד של ה' ונהוג כמותו בחיי יומיום - ע"י עשיית מעשי צדקה וחסד ועזרה לזולת כפי שעשה ה' עם יעקב אבינו וכל הדורות אחריו.