נומרולוגיה בפרשה

              מתוך עלון "חוויית השבוע" של "החוויה היהודית"

כתוב: "בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם, יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים ל"ב/ח'), ונראה שהמלה 'מִסְפָּר', על כל מה שכרוך בה, השפיעה על הפרשה. רש"י על אתר פירש: "למספר בני ישראל - בשביל מספר בני ישראל שעתידין לצאת מבני שם, ולמספר שבעים נפש של בני ישראל שירדו למצרים, הציב גבולות עמים שבעים לשון". לאמור, רש"י הבין ש'מִסְפָּר' מתייחס ל-70, הוא מִסְפָּרָם של בני ישראל, והוא מִסְפָּרָם של האומות לפי דעת חלק מחכמי התלמוד.

הַמִּסְפָּר 70 היה גורם שעיצב את הטקסט שכן, אף אם אין הדבר מפורש בתלמוד, חכמי ימי הביניים קבעו ששירת האזינו צריכה להיכתב ב-70 שורות (כשם שסונאטה ב-14 שורות), ובכך הפך מִסְפָּר, אף שאינו בטקסט, לגורם המעצב את צורתו של הטקסט, תחום הקרוי 'טיפוגראפיה'. ואכן, המעיין בספרי תורה יראה כי כיום כמעט בכל ספרי התורה כתובה שירת האזינו באותו אופן: ב-70 שורות. הסופרים כותבים כך את התורה בהתאם למסורת עתיקה המנוסחת בדברי הרמב"ם כך (משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ח'/ד'): "נמצא כל שיטה חלוקה לשתיים, וכותבין אותה בשבעים שיטות".

מפליא לגלות כי דברי הרמב"ם בהלכה זו נפתחים במלים הבאות: "ולפי שראיתי שיבוש גדול בכל הספרים שראיתי בדברים אלו, וכן בעלי המסורת שכותבין...", ומה שקרה לסופרים שלפניו קרה גם לסופרים שאחריו. בדיקת כתבי-יד של הרמב"ם מגלה כי בכתבי היד שמוצאם בתימן, שם ראו ברמב"ם פוסק יחיד, הנוסח בדברי הרמב"ם אינו 70 אלא 67. יתרה מזו, הרמב"ם באותה הלכה מבהיר כי הוא הסתמך על ספר מיוחד: "וספר שסמכנו עליו בדברים אלו הוא הספר הידוע במצרים שהוא כולל ארבעה ועשרים ספרים שהיה בירושלים מכמה שנים להגיה ממנו הספרים ועליו היו הכל סומכין לפי שהגיהו בן אשר ודקדק בו שנים הרבה והגיהו פעמים רבות". נמנו וגמרו כל החכמים כי הספר שהיה לעיניו של מצרים הוא כתר ארם-צובא (חאלב בסוריה), המכונה 'כתר', ובספר זה יש 67 שורות בלבד. כלומר, התברר משני צדדים - כתבי היד של הרמב"ם כמו גם מהכתר - כי יש לעצב את מִסְפָּר השורות בהתאם למִסְפָּר 'נטול-ייחוס'.

נמצא שהמקום היחיד בתורה בו מעוצב הטקסט בהתאם למִסְפָּר מיוחס הוא "שירת האזינו", ועיצוב זה בטעות ייסודו (עוד קודם שדנים בתוכן השירה ובצורת חלוקתה הנכונה).