שולחן-השבת

 

 

מבט מיוחד ומרתק לפרשת-השבוע,

לפי מדרשי חז"ל, הקבלה והחסידות

לאור תורת חב"ד

 

מאת

הרב יוסף קרסיק

 

שליח הרבי

ורב אזורי בת חפר - עמק חפר

 

חג הסוכות

 

"ושמחת בחגך"

 

 

על ביטויי האהבה העצומה של הקב"ה לעם ישראל

 

בחודש תשרי בכלל ובחג הסוכות במיוחד

 

  

שמחת הגוף ושמחת הנשמה

  

חגים ומועדים הם ימי שמחה ועונג, ימים של אושר והתעלות עילאית לגוף ולנשמה:

 

הגוף שמח ומתענג מהמנוחה והמרגוע, מהמזון המשובח, הבשר-השמן, היין-הישן ושאר מיני המזון והמתיקה, והנשמה הקדושה שמחה מהאור האלוקי המיוחד המושפע אליה בימים הללו, כי למרות שה' קרוב ליהודי כל ימות השנה, הרי קרבת ה' שבשבת ובחג, היא הרבה יותר גדולה ומשמעותית מבימות החול.

 

ברור לכל יהודי שהעונג האלוקי-רוחני הוא הרבה יותר אמיתי וחזק מהתענוגות הגשמיים, שהרי העינוגים הגשמיים הינם זמניים וברי-חלוף וכיצד בכלל ניתן להשוות אותם לעונג האמיתי של הנשמה מהאושר האמיתי והנצחי - התגלותו של הקב"ה בכבודו ובעצמו! אלא שבשל מגבלות הגוף הגשמי קשה להיות בשמחה ואושר רק מהקרבה האלוקית, לכן נצטווינו לענג את החג בתענוגות גשמיים כדי שגם הגוף יהיה בשמחה ולא יפריע לשמחת הקדושה האלוקית, אבל האמת היא כמובן שכל התענוגות הגשמיים הם חסרי-ערך בהשוואה לתענוג הנפלא והאמיתי השורה בשבתות וחגים - שהקדושה האלוקית מתקרבת לכל יהודי[1].

 

ושמחת בחגך

 

חודש תשרי "המרובה במועדות" הוא חודש של אושר עילאי, משום שברוב ימי החודש הם ימים מיוחדים שהתברכו בקירבה מיוחדת לה'. הן בחיצו הראשון של החודש: בימים הנוראים, ראש השנה, יום כיפורים ועשרת ימי תשובה - ימים המכונים בתורת הנסתר "חול המועד", וכמובן בחציו השני של החדש, בחג הסוכות ובשמחת תורה.

 

אופי הקירבה לה' בשני חצאי החודש שונה לחלוטין:

 

בחצי הראשון של החודש קירבת ה' מעוררת יראה ופחד וגורמת לשוב בתשובה, לתקן חטאים ופגמים כדי שנוכל לחוש את קירבת ה' בלי מחיצות ומסכים, שהרי החטאים חוצצים ומפרידים מהקדושה - "עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלוקיכם", ועבודת התשובה והתיקון שלהם מסירה את החציצות ומגלה את קרבת ה', הקיימת בימים הללו;

 

בחצי השני של החודש קירבת ה' מציפה את היהודי ברגשי שמחה, "וביום שמחתכם ובמועדיכם גו'", עד שאמרו חז"ל שמי שלא ראה את שמחת הסוכות ("בית השואבה"), לא ראה שמחה מימיו! כי כל הסיבות האחרות לשמוח אינן שוות לסיבה לשמוח בסוכות:

 

מדובר לא רק בהשוואה לסיבות גשמיות לשמחה, כמו עושר בריאות וכדומה, אלא אפילו בהשוואה לסיבות הרוחניות, כי בסוכות ישנה סיבה עילאית - ההתגלות האלוקית הקיימת בסוכות היא מאוד מיוחדת, והיא גורמת לרגשי שמחה שלא רואים עוד כמותם!

 

הדבר בא לידי ביטוי בגילויי השמחה המופלאים שהיו בבית המקדש בחג הסוכות, שבמשך שבעת הימים רקדו בבית המקדש לילות כימים, דבר שאין לו אח ורע בשום שמחה אחרת, גם לא בשמחות רוחניות אחרות - כמו בשאר החגים - וכל זאת בשל ההתגלות האלוקית המיוחדת שהיתה בחג זה.

 

כדי שהשמחת האדם תהיה כנה ואמיתית, עליו "לשכוח" לחלוטין את כל צרכיו ומצוקותיו, בין מעניני החולין הגשמיים ובין מעניניו הנפשיים-רוחניים, מדאגות הפרנסה וקשיי המשפחה וכו', זה יתכן רק בשעה שהאדם זכה בדבר מיוחד ומופלא הגורם לו ממש לשכוח את כל הדברים האחרים, משל למה הדבר דומה, לאדם הסובל מיסורי תופת בגופו, שלפתע קיבל בשורה מאוד משמחת ומאוד מאושרת, הגורמת לו לשכוח לחלוטין מכל מכאוביו ויסוריו וכאילו "לרחף" מעליהם מתוך תחושה של שמחה משכרת;

 

כך בימי הסוכות זוכים להתגלות אלוקית כה אדירה עד שאפילו הגוף הגשמי "שוכח" מכל צרכיו ומצוקותיו, והוא פורץ בשמחה וריקודי "שמחה פורצת גדר", מתוך שמחה ועונג עילאי יוצא דופן!

 

לחבק ולנשק

 

מה המיוחד בשמחת סוכות, בהשוואה לשאר החגים? בתורת החסידות מוסבר שקירבת ה' ליהודי בסוכות נקראת "חיבוק" בהשוואה לקירבת ה' בראש השנה ויום כיפור הנחשבת "נישוק".

 

- הדברים מיוסדים על פסוקים בשיר השירים[2], בהם מתואר גילויי חיבה בין איש ואשה, כמשל על האהבה שבין הקב"ה וישראל, ושם מופיע גם נשיקה "ישקני מנשיקות פיהו גו'", וגם חיבוק "וימינו תחבקני", ובחסידות מוסבר שזה מדבר (גם) על שני הזמנים שבחודש תשרי -

 

בסוכות הקב"ה 'מחבק' את היהודי בסוכה, לכן לסוכה הכשרה צריך שיהיו לפחות שלושה דפנות, שני דפנות שלמים והדופן השלישית מספיק שתהיה קטנה, כמו חיבוק עם היד, עם שלושת פרקי היד: מעל המרפק והזרוע (=כנגד שני דפנות) וכף היד (=כנגד הדופן השלישית שיכולה להיות קטנה משני האחרות);

 

ואילו ימי ראש השנה ויום כיפור נחשבים לימים בהם ה' 'מנשק' את ישראל, מדוע? לצורך זה נגדיר את שני ביטויי האהבה - נשיקה וחיבוק, מה ההבדל ביניהם? ומי מהם מבטא אהבה יותר עמוקה?

 

נשיקה נותנים בדרך-כלל בפנים אבל מחבקים, עם היד, את הגב.

 

הקירבה לפנים ולגב מבטאת שני סוגי קירבה שונים: ב"פנים" נמצא היופי של האדם, גם היופי החיצוני, יופיו של הגוף, וגם יופיו הפנימי, "חכמת אדם תאיר פניו", הנשיקה היא ביטוי לאהבת המעלות והיופי של האהוּב; ואילו ב"גב", החלק האחורי בגוף, אין מעלות מיוחדות, לכן חיבוק הוא ביטוי לאהבת האהוב עצמו בלי להתייחס למעלותיו הספציפיות.

 

לכן, בניגוד למחשבה הראשונית שנשיקה היא ביטוי של אהבה יותר גבוהה, כי היא נעשית בפנים, האמת הפוכה, שדווקא החיבוק מבטא אהבה הרבה יותר אמיתית וחזקה:

 

הנשיקה בפנים היא במובן מסויים הכרזת אהבה בשל יופיו ומעלותיו של האהוּב, לכן האהבה מתבטאת בנשיקה בפניו היפות והחכמות, במילים אחרות לא אוהבים את האהוּב עצמו אלא מעלותיו המיוחדות, יופיו, כשרונותיו וכדומה, ואילולי היו בו כל אלו - האהבה היתה נעלמת; אבל חיבוק בגב, שאין בו דברים מיוחדים, מראה על אהבת האהוּב עצמו, לא של יופיו וחושיו המיוחדים.

 

לכן בראש השנה ויום כיפור שהיהודי מתראה בפניו היפות, הוא שב בתשובה שלימה, והוא גודש בהמוניו את בתי הכנסת - ה' מנשק את ישראל, מתוך אהבה למעלותיהם המיוחדות; אבל בסוכות שהיהודי יושב בסוכה, אוכל, שותה ועוסק בצרכיו הגשמיים, שאין בהם שום מעלה ויחודיות - אז לא שייך נשיקה (כי אין רואים במעשיו יופי מיוחד), אלא חיבוק הנובע מאהעבת ה' לעצם מהותו של היהודי ולא למעלותיו.

 

בתורת החסידות מוסבר שאהבה זו של חיבוק היא אהבה הכי עמוקה ונשגבת, בה הקב"ה מתקרב לה' יותר מבנשיקה - "בחינת[3] אהבה רבה .. וחסד עליון .. שהיא למעלה מעלה" - לכן בסוכות מתפרצת מהיהודי שמחה עצומה, שמחה הנובעת באמת ממעמקי נשמתו, השמחה ומתרגשת מהקירבה המיוחדת לה'.

 

[ובסגנון החסידות[4]: ההמשכות שבראש השנה ויום כיפור הם של כוחות פנימיים[5] וההמשכות שבסוכות הם בחינת מקיפים, בחינת "וימינו תחבקני", כמו אב המחבק את בנו הקטן, שאמנם אין בחיבוק קירבה פנימית, כמו בדיבור ובנשיקה, אבל יש בזה קירוב הבן לאביו בחיבוק ובהרמת הבן אל האב, וכן הוא בסוכות שנמשך כוח המקיף מה' לקרב את ישראל ולהגביהם, לכן שאיבת המים היא בשמחה, כמשל בן מלך השב מהגלות והשבי, שיש לו שמחה גדולה].

 

אהבה היהודי לה'

 

 

גם באהבת היהודי לה' שתי צורות: "אהבת נשיקה", הנובעת מהתבוננות בחסדי ה' עמנו - המעניק לנו חיים, משפחה, פרנסה וכו', ו"אהבת חיבוק", אהבה עצמית שאינה נובעת מהתבוננות שכלית, אלא מהקשר הפנימי העמוק בין היהודי להקב"ה, כלשון רבינו הזקן בתניא שיהודי "חלק אלוקה ממעל ממש", מציאות היהודי מחוברת ומאוחדת במציאות הבורא.

 

גם באהבת ה' לישראל שני אלו: כשישראל במצב רוחני משופר, דבקים בתורה במצוות ובמעשים טובים, או אז האהבה היא גם בשל המעלות שבהם, ולזה כוונת הפסוק "בני בכורי ישראל" שלישראל יש מעלות נעלות ונשגבות משאר העמים, הם "גדולים" מן העמים ולכן ה' אוהב אותם;

 

אבל גם ללא זאת קיימת אהבה עצמית של ה' לישראל, כדברי הפסוק "כי נער ישראל ואוהבהו" קיימת אהבה גם ל'קטן' שאינו בעל מעלות, והיא היא האהבה העצמית שישראל והקב"ה מחוברים כאחד.

 

כשהיהודי עוסק בשכלו וכישרונותיו לעבודת ה' בשל הצו-האלוקי בביטול וקבלת עול ולא לשם גאווה, הרי מעלותיו לא יעלימו ויסתירו את האהבה העצמית של הקב"ה ליהודי, להיפך הם יוסיפו בגילויה.

 

[לשולחנו של אחד מצאצאי הבעש"ט[6] הגישו מאכל מסוים, והוא אמר "אני אוהב את המאכל הזה". אך מיד התחרט ואמר "חלילה לי מאהבה זו, אני אוהב את ה' וסובל את המאכל! כי כתוב בתורה "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך", פירוש שאין להשאיר בלב מקום לשום אהבה אחרת, אלא רק לאהבת ה'"].

 

אהבת ה' בימות המשיח

 

 

לעתיד לבוא תתגלה האהבה העצומה בין ה' וישראל - בחינת "חשק ה' לאהבה אתכם" - הן האהבה העצמית והן האהבה השכלית:

 

הקשר העצמי של ישראל וה' - הנשמה האלוקית 'חלק אלוקה ממעל ממש' שבכל יהודי - לא יהיה נעלם ונסתר, אלא יתגלה וייראה לעיני כל הנבראים, וה' יוריד מעצמו את כל המסכים המכסים ומסתירים אותו מהנבראים, ככתוב "ולא יכנף עוד מוריך", "לא יתכסה ממך בכנף בגדיו, כלומר לא יסתיר ממך פניו".

 

גם כל המעלות והזכויות האדירות של בני ישראל במרוצת כל הדורות, מאברהם אבינו עד דורינו, יתקבצו יחד ויבואו לידי גילוי, והכל ייראו את המעלות האדירות והמופלאות של עם ישראל, ממילא תתגלה אהבת ה' גם מצד המעלות של ישראל.

 

וכבר הובטחנו על ידי הרבי בשנים האחרונות, שדורינו הוא הדור האחרון לגלות והדור הראשון לגאולה, האמיתית והשלימה, במהרה בימינו בקרוב ממש.

 

מקורות: עיין בהנסמן ב"הבית היהודי", עמוד 263 ואילך.

 

לקבלת המייל ישירות ולתגובות והערות שיתקבלו בשמחה: ryk613@gmaul.com

---

[1]

אבל באמת בשבת ובחג גם המאכלים הגשמיים ספוגים בקדושה מיוחדת, לכן גם באכילתם נוספת בקדושה האלוקית.

[2]

פרק א, פסוק ב. פרק ב, פסוק ו.

[3]

תורה אור, דף ט, עמוד ב.

[4]

תורת מנחם, חלק כד, עמוד 107.

[5]

בראש השנה יראה ואהבה, ובכיפור סליחה מחילה.

[6]

רבי ברוך ממעז'יבוז - חסידים מספרים, חלק ג, עמוד 132.