י

ריקי שחם

אנוס, האל הרומאי, מייצג את הדו-פנים המסתכלים משני כיוונים הפכיים. ככזה, מייצג יאנוס התחלה וסופיות, מלחמה ושלום, שערים ודלתות, חיים פרימיטיביים וציוויליזציות, גדילה וקמילה של אנשים.

 

תפיסת הדואליות מתקיימת בתוך מערכת ההכרה של האני. היא מוצגת כאן כתפיסה הכרתית של מציאות הנתפסת כדואלית, ואין היא מייצגת דבר והיפוכו.

 

יאנוס מייצג את התפיסה הכוללת בשניות פניו הזהים לחלוטין. אנו תופסים את הדואליות המתקיימת במרחב הכרתנו שאיננה תפיסה של דבר והיפוכו, אלא תפיסה בין ההכרה ובין המוכר לה. תפיסה הרואה את האחד כיחידה כוללת וככוליות של כל חלקיו.

 

צמד הפנים של יאנוס תופסים את הכולל במבט אחד ואת החלקים המרכיבים את הכולל בפניו השניים. האחד מקבל פרדיקטים של אחד וריבוי בו זמנית. האחד תופס את האחד ככולל ואת הרבים כחלקי הכוליות.

 

בתפיסה דואלית אנו תופסים שני מצבי הכרה בעת ובעונה אחת. אלה אינם מצבים הפכיים או סותרים כדוגמת תפיסת הטוב והרע המקובלת, אלא במצב דואלי זה, הבריאה וההכרה, החיים והמוות, יתמזגו כשתי יחידות זהות בתפיסתו של האני.

 

 האל שיווה הוא בעת ובעונה אחת הבורא וההורס של העולם, והוא מתואר כשהוא אוחז את תוף הבריאה בידו האחת ואת אש ההרס בידו האחרת. עם זאת האל שיווה ייצג גם את הלא כלום. שיווה הוא הריק המוחלט. הוא היקום הנברא והתגלמות העדר החיים.

 

הבריאה וההעדר, הסוף והאין-סוף, בריאת העולם יש מאין, אלה עומדים ביסודה של התפיסה הדואלית של האני. זוהי תפיסה המלכדת את ה'ריק' וה'יש' כמחוזות של אותה הוויה. חיים ומוות, טוב ורע, אלו מושגים ומחוזות שאינם הפכיים. הם דואליים בהכרתם. המוות מייצג את תחילת החיים, והחיים מכילים בתוכם את הווייתו של המוות. הבריאה וההרס מתמזגים לידי הוויה דואלית שבו האני תופס את הוויית האחד והריבוי, האל והיחיד, האל והאחר, כתפיסה מנצחת המכילה את בסיס קיומו.

 

הוויית האחד והריבוי היא בסיסית לתפיסתנו. האחד נתפס כאידיאה והרבים נתפסים כתופעות של העולם הגשמי. אלמלא היה קיים האחד -  בלתי אפשרי היה לדעת את הריבוי. הדואליות תופסת את ההרמוניה, את האחד כפרופורציה  מתמטית. התפיסה הקוסמית היא תפיסה הרמונית של הכוללות. הדואליות תופסת גם את הפרט, היחיד, כבעל הרמוניה פנימית ופרופורציה מתמטית.

 

עלינו להכיל את התפיסה הפיתגוראית שהייתה דואליסטית במהותה. זוהי התפיסה של האחד ככולל ואת הרבים כחלקי הכוללות. האחד מופיע כיחידה, כאחדות, ובה בעת מופיעות אחדויות רבות השוות לו מבחינת תוכנן, אבל שונות מבחינת מיקומן הסידורי.

 

בנתינת זהות ל'אני' אנו קובעים ומזהים את כוליותו כיחידה אחת. קביעת זהותו של היחיד היא קביעת גבולו. האחד הוא אחד בקביעת גבולותיו. לעומת שורת המספרים שהם ריבוי, זהותה בהיותה בלתי מוגבלת. ניתן לומר כי שורת המספרים היא חסרת זהות, ומהווה חלקיקים סידוריים של השלם, וייחודה באין סופיותה. ככזו, אין זהותה מגדירה את גבולותיה כדוגמת האחד. האחד הוא הזהות הכוללת, בעלת הגבול. הריבוי הוא מכלול הזהויות. פרוק ה'אחד' יביא לפרוק הזהות ולפרוק האני.

 

אם אחד הוא בסכום חלקיו, הוא מצוי בתוך עצמו ככוליות. מכלול חלקיו של ה'אני' מזהים את עצמם בתוך פניהם של אחרים שאינם הוא. המכלול מתקיים באחר, בכל זהות אחרת. ה'אחרים' מהווים תסריטים של מכלול פניו המתגלים באחר. כל ישות וישות מהווה את תמונת החלק מתוך השלם בזהותו הכוללת של ה'אני'. מצב זה הוא סופר-פוזיציה של מצבים. מתקיימים פה שני מצבי תפיסה בעת ובעונה אחת, כדוגמת פונקצית הגל של האלקטרון הנמצא בפוטנציאל בשני מצבים נפרדים. כך תפיסתנו הדואלית. תפיסה של שתי אפשרויות. מצב של שני מצבים, כדוגמת החתול של שרדינגר. החתול 'חי' ו'מת' בעת ובעונה אחת. הוא מרחף בין שני מצבים.

 

אנחנו מתקיימים בסופר-פוזיציה.

 

האני זהה, דומה, שווה, לעצמו ולאחר, ובו זמנית גם שונה, בלתי דומה ובלתי שווה לעצמו ולאחר. תפיסת השונה והדומה, בו זמנית, מהווה את בסיסה של התפיסה הדואלית בתפיסת המציאות ובתפיסת האדם את עצמו ואת האחר, האני הדואלי מזהה את הזהה והדומה לעצמו ולאחר, באותה נקודה הוא מזהה את הבלתי דומה והבלתי שווה לעצמו ולאחר. האני הוא יחידה שווה ולא שווה ליחידות אני אחרות, הדואליות היא תפיסת ההתהוות הכיליון בו זמנית. התפיסה הדואלית תופסת כי ה'אני'  קיים בזמן ולפיכך הוא זקן או צעיר או בעל כל גיל שווה לעצמו. כשהאני קיים בזמן הוא מזדקן בכל יום, אבל הזיקנה מקבלת משמעות רק ביחד לצעיר. בתפיסה הדואלית - ככל שמזדקן האחד הוא נעשה יותר צעיר. כיוון שהזמן נמשך עם הזדקנותו, הוא נשאר בעל גיל שווה לעצמו באין סוף הדו-קוטבי של הזיקנה והצעירות.

 

בתפיסה הדואלית, אנו תופסים קודם כל את תפיסת הכולל, האל. הכוליות נתפסת כאחדות אל מול הפרטים, האחד, האני. תפיסת האני את האל היא תפיסה כוללת של זהות אחת. האני, ה'אחד',  עומד אל מול פני הרבים האחרים, הנתפסים כמשתייכים  לעולם האין סוף, הטבע הוא אינסופי בסופיותו. האל הוא אינסופי בסופיותו. תפיסת ה'יש' כסופי, היישים בו, כסופיים, לעומת האין, הריק, האין סופיים, עומדים ביסוד התפיסה הדואלית.

 

הסוף והאין הן תפיסות דואליות העומדות במרכז ההוויה ההכרתית של היקום. הסופי הוא זה המכיל בתוכו את כל היישים, היישים הסופיים, האי נצחיים. היישים מתקיימים בתוך הריק, בתוך האין המרחבי, האין סוף והבלתי מתכלה. המרחב הנצחי מכיל  בתוכו את הזמני, את המציאות הסופית. התפיסה הדואלית מאמצת את ההנחה של פרמנידס כי התבונה היא הקנה מידה של הממשות. מה שאיננו עומד במבחן התבונה איננו יכול להיות ממשי. פעולת החשיבה, וזה שעליו חלה החשיבה -  היא הקנה מידה של הממשות. הריק האין סופי מתקיים בתוך תודעת יישים סופיים המתקיימים בתוכו. הזמני מגדיר את קיומו של האין סופי. הזמני חש בזמניותו וחש גם את אינטואיציות הכוליות והאין סופיות. הסופי זקוק לתחושת הנצח כדי להתקיים בזמניותו. זוהי תחושה סופית בנצחיותה.

 

עלינו לתפוס את הסופר-פוזיציה בין המיקרוקוסמוס - היישות, לבין המאקרוקוסמוס - היקום. אותם חוקי יסוד פועלים בעת ובעונה אחת הן ביישות והן ביקום. בלימוד היקום עולם היישים תומכים זה בזה. בלימודי היקום וחוקיו לומד האדם את עצמו, ובלימודי עצמו לומד הוא את חוקי היקום. סופר-פוזיציה של דעת.

 

התפיסה הדואלית באה לגאול את האדם מבדידותו. מיתוס הבריאה מייצג את התפיסה הדואלית כמרפא בקיום האל ובקיום האדם. הבריאה, המקיימת עצמה בתוך כל המציאות (לפי הקבלה הלוריאנית) נמצאת בתוך כל גבולות ה'יש' וממלאה אותו. קיומה הוא הכרת קיומה. אותו 'אור עליון' מתקיים בפני עצמו עם מבט לעצמו. אין הוא יכול עוד להתקיים ככזה. הבריאה מצמצמת עצמה בתוך המרחב האין סופי לידי נקודה אחת, ובמקומה נוצר חלל, מרחב, ששם כל היישויות הסופיות תוכלנה להתקיים. האל יוצר לו אחר בדמותם של עולמות שהוא בורא על מנת לגאול את הבריאה, האור העליון, מבדידותו. בריאת העולמות היא מלאכת בריאת פני האחר. האל בורא את פניו השניים של יאנוס כדי להתבונן על מרחבו מתוך עולם אחר, עולם של יישים.

 

מיתוס הבריאה עליה אנו מתקיימים, מציב את האדם הראשון כבריאה ללא אחר, כדוגמת האל במצבו הקדום. האל, המודע לבדידותו, הוא טוען על האדם אותו ברא, כי לא טוב היות האדם לבדו. הוא יוצר לאדם את אחרותו. הוא משלים, בדמותה של חווה, את הרגשות הדואליים אותם הוא חש.

 

הדואליות היא התפיסה הספונטאנית המתקיימת בתוך הבדידות. האל יוצר לו אדם בצלמו. האל מודע לצורך באחר, בפרטים, על מנת שאלה יתפסו את כוליותו. קיומו כדוגמת תפיסתו של פרמנידס, תלוי בתפיסת הפרטים את הוד כוליותו. זכר ונקבה עשה אותם. ה'יש' התופס את הכוליות מופיע בתוך הכרה של דו-פנים. היצר הבסיסי של אותו 'יש' הוא בהשתייכותו לאין סוף. הסוף והאין תופסים את הוויתו. האני האקזיסטנציאלי, הבודד, הסופי, עומד אל מול פני הנצח. המודעות הבלתי מתפשרת של היישות לסופיותו ולקיצו, היא מרכז נפשו ומודעותו. תחושת הסוף מתקיימת בהתכחשות לרגע המוות. אותה 'אי דעת' מרצון, יוצר בישות את חדוות החיים, או את אותו יצר בלתי ניתן לפענוח של הרצון לחיים. הרצון לחיים מממש את עצמו ביצריות אין סופית, מתוך נפתולי הקץ המתקיימים בגופנו ובמהותנו. רק ב'אין' וב'ריק' חסר ההגדרה והתפיסה, יכול הסופי (בעל טראומת הקץ) לממש את עצמו. הוא מקיים את גופו ונפשו מתוך אמונה בנשגב, באל, באותו 'דבר' המתקיים בתוך הנצח. בריק הנצחי הזה, באלוהיות, מתקיימת ההוויה הקוסמית, הפיזית והמטפיזית, ושם מקומן של כל ההתרחשויות הסופיות, האין סוף הוא הדואליות המתקיימת במרכז ההתרחשות האקזיסטנציאלית של היצורים בעלי ההכרה, המכילים בתוכם את הריק והמלא, החיים והמוות, הדלת והשער, הטוב והרע - הם יצירי מרפא של הבריאה, של ההכרה התודעתית הנותנת לנו את היכולת לחיות ולממש חיים של רצון. האל נתפס כיש בין הישים. יש המכיל ביישיותו את הישות שהוא היש. סובסטנציה יישית. מכל כיווני ההכרה של היצורים ההכרתיים, הן התיאולוגיים והן הפילוסופיים מדעיים, התפיסה הדואלית של כוליות לעומת ישים, נתפסת כמכילה את האדם כיחיד לעומת הכוליות שהיא מכלול כל הישים. הדואליות מייצגת את הכוליות בתוך עולמו של הסובייקט, את האחר בתוך עולמו של האני. האני מתגלה בזולתו. האחר מכונן את קיומי, ואני מכונן את קיומו של האחר בי. מהות הדואליות היא התפיסה המופיעה כתופעה אתית שבה האני תופס את קיומו בתפיסת אחרותו שמכוננת באחר.

 

האמנות היתה חלק בהוויית היחיד המתמודדת עם תפיסת המרחב הכולל. באמנות מנסה ה'אני' לחוש נגיעות קלות ברוח הנושבת מעולם האין סוף. הרגשת האחד, הטבע החובק כל, נותנת ליחיד את תחושת ההשתייכות לשלווה הכוללת המנסה לגאול אותו מבדידותו. האחד, הדואלי, הוא הישות המתבוננת התופסת את ההרמוניה, את האחרות, כפרופורציה מתמטית.

 

התפיסה הקוסמית היא תפיסה הרמונית של הכוליות. ההתבוננות הקוסמית מכילה בתוכה את התבוננות ה'אחד' בעולם ה'ישים'. זהו קיום דואלי המתקיים סימולטנית בעולמו של ה'יש' ובעולמו של ה'אחר'. התבוננות זו מכילה 'טיהור' של נשמת האני. הוא הופך ברגע ההתבוננות לחלק מתוך היש המושלם.

 

האמנות היא אייקון מתמטי של תפיסת האחד את יפי כוליותו. האמנות היא תפיסה מטאפיזית להכלת הזהויות של כל היישים.

 

התפיסה הדואלית אינה מתקיימת בתפיסת היישים בהפכיותם כדוגמת הטוב והרע. הכלת קיומם של הפכים אלה יוצר קרקע לקיומה שלדרך תפיסה פרטית בקיומו של הבלתי מוגבל, ה'אני' אינו עוד מספר בשרשרת הפרדיקטים האין סופיים. ה'אני' רוצה להכיל את ישותו בתוך אחדות אחת שהיא אחדותו, קרי, ישותו מתקיימת בטוטאליותו, באי דואליות תפיסתית. ישות זו מסרבת לראות באחר את עצמיותו. היא מכילה עצמה בתוך עצמה ולעצמה.

 

האמנות יכולה להתקיים ככלי 'הרס' כדוגמת כלי ההרס אותו אוחז האל שיווה בידו, הרס של הישות והאחד, על מנת לקיים את הוד רוממותו ה'אני'. האמן מכיל עצמו ביש המושלם מתוך אמונה טוטאלית ב'אניותו', חובק כל, המסרב להכיל את אחרותו, שאיננו הוא.

 

עליו להחיות מחדש את הוויית הדואליות. עלינו להכיל את ה'אמנות' - עולם הריבוי התפיסתי, אל תוך עולם היש המושלם, בצנעה של דואליות, המממשת את 'ההיות' בתוך אחרותו.

 

על האמנות להיות אייקון בתוך עולם היישים ומתוכה תתקיים תפיסה דואלית של אמן המתבונן ביש, דרך אחרותו, ולא מתבונן ב'יש' מתוך 'אניותו' כמרכז של יש טוטאלי.

 

תפיסת אפסיותו, כמממש ראיות ישים ואחדותם, מתקיימת באחרותו שאיננו הוא, וזו מסייעת לו בראיית הדואליות של כל הישים המתקיימים.

 

מעשה האמנות הוא אייקון של אני ואחר. אייקון להוד רוממותו האחד, הטבע, הכוליות המנצחת.

 

ריקי שחם רביצקי