הרבה פיקסלים נשפכים ברשת ומספידים את העיתונים הגדולים. העתיד, כך מסבירים לנו הוא בבלוגים. חסל סדר מחקר ובדיקה ועריכה.

אמרו את זה קודם על המוסיקה ועכשיו על העיתונים. המציאות היא יותר מורכבת כמובן. האינטרנט הוא כלי נהדר לשנע אינפורמציה בקלות ממקום למקום. האינטרנט חיסל את הדיסקים ככלי להפצת מוסיקה, אבל לא את תעשית המוסיקה.  האינטרנט איפשר לחברות חדשות כמו אמזון ואפל להפוך למפיצי מוסיקה במקום המפיצים הישנים, אבל יצרני המוסיקה הן עדיין אותם ענקים. הסיבה פשוטה. לקדם מוסיקה עולה הרבה כסף, ואת הכסף הזה מישהו צריך להשקיע לפני שכותפים את הפרות.

אותו הדבר נכון לעיתונים. השליחים של העיתונים הגדולים אולי יפסיקו לזרוק את העיתון בפתח הבית בארבע לפנות בוקר כאשר כולנו נקרא את העיתון ברשת. אבל גם כאשר מכונות הדפוס ידממו, מערכות העיתונים ימשיכו לתפקד. מדוע? בגלל שעיתון הוא עסק כלכלי שדורש משאבים. אף בלוגר שיושב בבית ומדווח על תגליותיו ברשת, לא יכול להחליף את "כתבנו המדיני" או "הכתב לעניני משטרה" אשר נמצאים בשטח, טווים קשרים, ומלוים מקרוב את מושאי הסיקור שלהם. כדי שהם יעשו זאת, וכדי שיתמידו בכך לאורך זמן, מישהו צריך לשלם להם משכורת. ואותו "מישהו" צריך גם לממן את משכורתו של הצלם שרובץ ליד משרד ראש הממשלה או רץ לצלם בזירת הפשע.

כפי שמאחורי ההופעה המושקעת של מדונה נימצא עסק כלכלי מורכב, כך גם מאחורי העיתונאי שאנחנו קוראים יש עסק שלם שתומך בעשיה שלו. גם מאמר לעיתון אופנה עם צילומים איכותיים, דורש משאבים. לא רק מאמר מדיני בהארץ, מעריב או ידיעות.

בלוגר טוב יכול לכתוב מאמרי דעות. גם ללא עורך וצלם ותחקירן. אם הוא יתמיד בכך יום יום, ויצליח לתפוס מספיק קוראים, אז יום אחד, אחרי כמה שנים, הוא יהיה מספיק מפורסם כדי שנשואי כתבותיו יסכימו להתראיין אצלו. אבל עד שזה יקרה, מי יתן לו גב כלכלי? מי ישקיע בקידום הבלוג שלו בגוגל?

יתכן שבעתיד הפורמט של העיתון ישתנה. במקום לקרוא את הטור של נחום ברנע אנחנו נקרא את הבלוג של נחום ברנע (או whoever). אבל עדיין נחום ברנע צריך להתפרנס מכתיבתו, צריך מימון לטיסותיו לניו יורק כדי ללוות את ראש הממשלה בדרכו לעצרת האום, צריך מזכירה שתתאם את פגישותיו עם ראש הממשלה והשרים, צריך תחקירן שיבדוק את השמועות האחרונות על ... ולכן נחום ברנע צריך להיות חלק מארגון. לארגון הזה קוראים עיתון.

כפי ש youtube ותופעת ה file sharing לא גרמו למדונה להעלם מעולם המוסיקה, כך הבלוגים לא יעלימו את העיתונאים המקצועיים.

מה אתם חושבים?