פסוק זה מעורר תמיהה: מדוע היה צריך נח לחכות עד שיצוונו ה' לצאת מן התיבה, ולא יצא מעצמו? נניח שנח עצמו היה זקוק לציווי, מדוע היה צורך בציווי מיוחד לבעלי החיים?

דברי רש"י על פסוק זה מוסיפי על התמיהה:  "אמור להם שיצאו...אם אינם רוצים לצאת, הוציאם אתה". בעל חיים מבעו מרגיש צורך להתסובב חופשי בחוץ ואינו מרגיש נח בהיותו כלוא בבית, בוודאי בתיבה יחד עם כל בעלי החיים החיים דרך טבע ביבשה. האם הגיוני שלא ירצו לצאת לחופשי? האם יעלה על הדעת שיש צורך להוציאם בכח מהתיבה בה היו צפופים ולא היה להם "מרחב תזוזה"?

ההסבר לכך הוא שבכל אותם ימים שנח שהה בתיבה, נוצרה אווירה ייחודית הדומה לתיאור הנביא ישעיה: "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומריא יחדיו..." (ישעיה י"א/ו'). בעלי החיים בתיבתו של נח חיו בהרמוניה מושלמת, לא טרפו זה את זה ולא הרעו זה לזה, וכל זה בניגוד לטבעם. נח חש בטוב באווירה נינוחה זו ששררה בתיבה ורצה להמשיך וליהנות מאותה אווירה של "מעין עולם הבא", ולכן לא רצה לצאת לעולם אכזר ומנוכר, בו האחד טורף את השני כדי לשרוד בעולם. באווירה מיוחדת זו חשו גם החיות בתיבה, שטבען השתנה לטובה בתיבה, ולכן לא הסכימו לצאת מן התיבה ולחזור ולהיות טורפות ומזיקות אחת לרעותה. עתה ברור מדוע היה צורך בציווי מאת ה' לצאת מן התיבה, גם לנח וגם לבעלי החיים.

רצונו של ה' הוא שהאדם והבהמה יפרו וירבו על הארץ ולמרות הקשיים הקיימים בעולם אחרי המבול, יהיה על כל הנבראים לבנות את העולם מחדש - "לתקן עולם במלכות שדי".

דבר זה משליך על דורנו אנו, שעבר מבול של תהפוכות וצרות שבו נמחה חלק גדול מעם ישראל, ומשפחות רבות נכחדו או איבדו את רוב בני המשפחה. על מי שזכה להינצל מן התופת הנוראה ועל צאצאיהם מוטלת החובה שהיא גם זכות גדולה - לבנות את עם ישראל בגשמיות על ידי הרחבת המשפחה, גידול פיזי של הבנים והבנות ושמירה על ההקמה הפיזית של מדינת ישראל על ידי הרחבת והישוב היהודי בארץ ישראל. עלינו "לצאת מן התיבה" הנוחה והחמימה ולבנות את עם ישראל בארץ ישראל, למרות הקשיים והמכשולים שבדרך. כל זאת, כמובן, ביציקת תוכן רוחני וערכי בחינוך ילדי ישראל והכשרת דורות העתיד של העם בארצו על פי תורת ישראל.