טיול בן שבוע המשלב נופים, עיירות ציוריות, ערים יפות וגם תזכורת כואבת מן העבר.

יצאנו מברלין בכביש המהיר מגדנבורג - לייפציג, אל אזור הרי ההרץ, מרחק 200 ק"מ מברלין. תחנתנו הראשונה הייתה העיירה קדלינבורג הבנויה על גדות נהר ובתיה העתיקים , בשלל צורות וצבעים, שובים את הלב. חזיתות הבתים צבעוניות, מעוטרות פסלונים וגמלונים בגגות. טיילנו בה כשעה והמשכנו לעיירה וורלינגרודה - השער להרי ההרץ. מצאנו חדר במלון שלושה כוכבים יפה ששמו אלטורה. המלון ניצב מול תחנת הרכבת ושם, ממש כמו בשיר, קטר קיטור ישן, עמד והעלה עשן. זהו קטר המופעל בעזרת פחמים. בבוקר מצטרפים אליו מספר קרונות ומובילים את המטיילים במסלול המקיף את הרי ההרץ. אנו בחרנו לעשות זאת בעצמנו.

הבתים בעיירה וורלינגרודה בנויים מאבן, מחושקים בעץ וגגותיהם מחודדים. לטייל ברחובות ובסמטאות הצרות ולחשוב שכך נראו הם גם לפני ארבע מאות וחמש מאות שנה ! הניגוד בין הבתים העתיקים והרחובות מרוצפי האבן לבין המכוניות החדישות, האנשים בלבוש המודרני ומוצרי הטכנולוגיה החדישים בחנויות מעניק לחוויית הטיול פן נוסף. ובגרמניה, כמו בגרמניה, הכל נקי מסודר ומטופח.

דבר אחד בכל זאת הפריע לי - בשעה שש, עדיין באור יום מלא, נסגרות כל החנויות ונסגרים בתי הקפה. הרחובות מתרוקנים והפעילות עוברת למקומות סגורים כמו מסעדות או בתי מלון. קשה היה להתרגל לסדר היום המוזר הזה.

למחרת המשכנו בדרכנו אל העיר גוסלאר. זו עיר עתיקה ביותר (נוסדה בשנת 922 !) וגם בתיה מחושקי עץ. יש לה ככר שוק גדולה ויפה, מוקפת בנייני ציבור מרשימים, יש בה מוזיאונים, כולל מוזיאון בובות מעניין, וארמון הניצב בראש גבעה גבוהה ושולט על כל הסביבה. מיטב האומנים ובעלי המלאכה קשטו את חזיתות בית העירייה וכמובן את הכנסיות ויצירותיהם ממשיכות להקסים את המבקרים גם מאות שנים לאחר מותם. נשארנו ללינת לילה בצימר גדול ומרווח, ממש מול הארמון. הגשם הטורדני שירד למחרת ללא הפוגה, הבריח אותנו ממנה בתקווה למצוא מקום יפה שאינו גשום.

באד-הרצבורג, עיירת מרפא אלגנטית, הייתה העיירה השלישית בה בקרנו. הלכנו לכל אורכו של המדרחוב הארוך המשופע חנויות יפות, בתי קפה ומספר מסעדות. בסופו יש פארק גדול ומטופח שבמרכזו מעיינות המרפא והספא המפואר. הגשם פסק, האוויר היה רענן ונקי וכיף היה לטייל בשבילי הפארק הירוק.

הטיול עורר את תאבוננו ונכנסנו לבית קפה יפה והומה (שהיה מחומם ! ביולי !), לגמנו קפוצ'ינו טעים ונגסנו בעוגה טרייה.

משם המשכנו לעיירה בראונלאגה שבה בתי עץ מהודרים ומעלית לסקי, ממש ברחוב הראשי. ההליכה באוויר הקריר (תוך כדי מחשבות על החום והלחות השוררים בארץ בחודש יולי) העירה שוב את  התיאבון (שלא ממש נרגע בעיירה הקודמת...) ונכנסנו למסעדה יוונית להשביע את רעבוננו. הארוחה הייתה סבירה, לא יותר, ובסיומה הביא לנו המלצר שתי כוסיות גראפה שממש "הורידו" את האוכל וגרמו להרגשה טובה.

מאחר והחשכה יורדת רק בסביבות השעה 22.00 , אפשר להספיק הרבה. הדרמנו לעיר מונדן, יפהפייה ימי-בינמיית מטופחת הבנויה בין שני נהרות וזכתה במדליית זהב ממשלתית על שהצליחה לשמר את רבעיה העתיקים בצורה מופלאה. העיר העתיקה מוקפת חומה שבה נותרו שבעה מגדלי הגנה. הבתים עתיקים, מחושקי עץ ועטורים ציורים וכתובות. בית העירייה, המצוי בכיכר השוק, הוא בעל חזית צבעונית ומקושט פסלונים וגילופים מרהיבים. בכל שעה מתרחש אירוע קצר של נגינת פעמונים והופעת דמויות מתוך השעון הגדול הקבוע במרכזו והתיירים מתקבצים לצפות במופע. ההליכה על גשר האבן מעל אחד הנהרות הובילה אותנו ליצירה של הישראלי מיכה אולמן הניצבת שם ומוכיחה שוב שבמקומות רבים ובלתי צפויים ניתן למצוא את שם ישראל. בהמשך הדרך מגיעים לאי קטן שבו גן פסלים נאה.

אספר כאן על חוויה חביבה : נכנסנו לעיר ישר לבית המלון המפואר ביותר. פקיד הקבלה האדיב אמר לי שיש לו חדר במחיר 126 אירו, כולל ארוחת בוקר. מאחר והמחיר נראה לי יקר מדי הצעתי לבעלי שננסה את מזלנו במקום נוסף. החנינו את הרכב והלכנו לרחוב הסמוך למלון. מצאנו שם צימר קטן אך מכיל את כל הדרוש לנו, במחיר 43 אירו בלבד ! בעלת הצימר, גרמניה סימפטית ופשוטה, הכינה לנו ארוחת בוקר טעימה ומוקפדת במרפסת הסגורה שלה. היינו לבדנו וההרגשה הייתה ביתית.

טיולנו בהרי ההרץ הסתיים ויעדנו הבא הייתה העיר ויימר (בירת הרפובליקה של ויימר עליה למדנו בספרי ההיסטוריה). שמונה ק"מ ממנה מצוי מחנה הריכוז בוכנוואלד והרגשנו חובה מוסרית לבקר בו.

זה היה היום הקר ביותר בטיולנו. הקור בחוץ התאים לקור הנורא שמשדר המקום הזה. בתוך יער בוכנוואלד גלחו הנאצים חלקה גדולה והקימו בה את המחנה. הם אפילו סללו מסילת רכבת מיוחדת למקום. המחנה נועד לאויבי המשטר. בתחילה היו אלה הקומוניסטים ואחר כך היהודים, הצוענים ושבויי מלחמה רוסים.

בכניסה לאתר קבלנו מכשיר אודיו (באנגלית) ומפה (לא במיוחד ברורה) והתחלנו להלך בשבילים. מרבית הבניינים סגורים ושלטים מסבירים למה נועדו. הכניסה למחנה עצמו היא דרך שער אשר משני צדדיו גדר (חשמלית בעבר) ומגדלי שמירה. מגרש המסדרים הענק מכוסה אבני חצץ. עמדתי בו ודמיינתי את ההוצאות  להורג שנערכו בו, את העינויים וההשפלות והרוח הקרה הקפיאה את דמי.

הבלוקים שבהם התגוררו האסירים אינם קיימים, רק מקומם מסומן ומשולט. בבניין גדול ששימש מכבסה לאנשי הס.ס. יש תיעוד של כל הזוועות שנעשו במחנה הזה. צילומים, מסמכים ומכתבים- הכל מצמרר. אי אפשר לקרוא את כולם ובשלב מסוים ויתרתי ועברתי רק כדי להתרשם.

משם המשכנו למקום הנורא מכל - תאי הוצאה להורג והמשרפות. אין מילים בפי לתאר את ההרגשה הזוועתית שמעורר המקום הארור הזה.

שלוש השעות במקום היו די והותר עבורי. בדרך למגרש החנייה התחיל גשם דוקרני והרוח קיפלה את מטרייתי לשניים. המראות הקשים  ליוו אותי עוד שעות רבות והופיעו גם בחלומות הלילה.

ויימר הייתה גם היא גשומה, כמו לשמר את הכאב והעצבות שמלאו את לבי. מול תחנת הרכבת הראשית מצאנו מלון יפה, עטור שלושה כוכבים. המחיר, 108 אירו, לא הרתיע אותנו מאחר ובקשנו חוויה מתקנת. אכן זכינו לה. קבלנו ממש סויטה מרווחת עם פינת סלון, שולחן כתיבה, חדר ארונות ושירותים מפוארים עם כל החידושים הטכנולוגיים. החלטנו להקדיש את שארית הערב למנוחה.

למחרת התבהרו השמים ויצאנו לסייר במרכז העיר העתיקה. ניכר שהייתה זו עיר בירה, בניינים מפוארים וגדולים, כיכרות מרוצפות אבן, פסלים, מזרקות ושוק ססגוני. כדאי לקרוא קצת על העיר ועל האישים המפורסמים שהתגוררו בה (גתה, שילר ועוד) ופסליהם מפארים את מרכזה.

עלינו על הכביש המהיר כשמטרתנו היא העיר דרזדן. כידוע, זו העיר שהופצצה קשות על ידי בנות הברית (למרות שלא הייתה לה חשיבות צבאית), כעונש על מעללי הצבא הגרמני במלחמה. בלילה אחד ירדו עליה אלף (!) מטוסים וכתשו אותה. 35,000 איש נהרגו באותו לילה.

הגרמנים שיקמו את העיר בדייקנות האופיינית להם ועתה זוהי עיר מדהימה ! יש בה ריכוז עצום של מוזיאונים, כנסיות, ארמונות (הצווינגר המפורסם), בית אופרה, ציור קיר ארוך - הכל בטווח לא גדול שאפשר להקיף אותו בהליכה רגלית.

דרזדן שוכנת על גדות נהר האלבה והיא מכונה "פירנצה שעל האלבה" בשל ריבוי המוזיאונים שלה. גשר גדול מחבר את העיר העתיקה והעיר החדשה (שהיא חדשה רק בשמה ולא בבנייניה). בקרנו בכנסיות המפוארות, בבית האופרה ובמוזיאון הפורצלן. הביקור בבית האופרה נעשה רק בקבוצה עם מדריכה. הבניין מאוד מרשים. התקרה עשירה ומקושטת, הנברשות מדהימות ואני משערת שלצפות באופרה במקום הזה זו חוויה בלתי רגילה. במוזיאון הפורצלן יש אוסף ענק ומדהים באיכותו של כלים, כדים ופסלים מיפן, סין וגרמניה. אי אפשר לתאר במילים את מאות ואולי אלפי הפריטים, העיטורים, הצבעים והגוונים של המוצגים בו.

ביומיים ששהינו בה היו יחד אתנו עוד המוני תיירים מארצות שונות וכמובן שגם מקומם של הישראלים לא נפקד.

יש בעיר אזור ענק של חנויות גדולות. אלו הכריזו במודעות ענק על מכירות הקיץ המיוחדות שלהם וכמובן שלא התאפקנו וקנינו מתנות למכביר לכל בני המשפחה.

נותר לנו עוד יום אחד לפני השיבה ארצה. תכננו לבלות את הלילה האחרון במלון בשדה התעופה של ברלין כדי להגיע ללא לחץ לטיסת הבוקר שלנו. בדרך לברלין ירדנו מן הכביש המהיר לעיירה לובנאו. זו הייתה הסוכרייה של הטיול !

העיירה שוכנת בעמק השפרייוואלד. נהר השפריי מתפצל כאן לעשרות יובלים זעירים היוצרים רשת צפופה של תעלות. זו הסיבה שהעיירה נקראת "ונציה של הצפון". בקצה הרחוב הראשי של העיר העתיקה נמצא הנמל. ממנו (ומעוד תחנות ביניים ביער) יוצאות גונדולות וסירות קאנו, עמוסות מטיילים, לשייט בתעלות. לאורך הדרך אדניות עם פרחים, בתי קפה, מסעדות ומוזיאון לשימור צורת החיים העתיקה באזור.

היה יום שמש מקסים. טיילנו ביער, חצינו גשרים מעל תעלות, ישבנו במסעדה על גדות אחת התעלות ואכלנו ארוחת דגים טעימה ובעיקר - צילמנו, צילמנו, צילמנו כדי שתישאר לנו מזכרת מן המקום הנהדר הזה !