בשבוע שעבר פגשתי באקראי את אחת מחברותיי לשעבר. למרות השנים הרבות שעברו על שנינו - אני נשוי כבר יותר מ-45 שנים - היא עדיין נראית מטופחת ומושכת. הקשר שהיה בינינו בשעתו לא התאפיין באהבה גדולה, טראגית, מלאת עליות ומורדות. נהנינו האחד מחברתו של השני, יצאנו לקולנוע, בילינו במסיבות, התנשקנו, התמזמזנו קצת על ספסל בפארק, או בחדר המדרגות לפני שעלתה להוריה - באותם הימים סקס בין בני זוג צעירים היה יותר בבחינת יוצא דופן, מאשר מובן מאליו - אבל אז עדיין לא הייתי בשל לקשר רציני, מחייב וכשהיא פגשה במישהו אחר, נפרדנו כידידים. לשנינו יש רק זיכרונות נעימים מהתקופה ההיא, ללא כל מרירות, טינה ומשקעים ולמרות הנתק הממושך, הרגשנו שנינו, כי הידידות, העניין ההדדי, עדיין קיימים.

סיפרנו האחד לשני על חיינו, שלפנו צילומים של בני הזוג, הילדים, הנכדים ותוך כדי בילוי נעים על כוס קפה, בלי משים צצה בראשי המחשבה, מה היה אילו היינו ממשיכים בקשר, מעמיקים אותו ומתחתנים?

אני רוצה שיהיה ברור כאן, כי אני מאושר בחיי הנישואין שלי, רעייתי היא ידידתי הטובה ביותר, ילדינו מוצלחים ביותר (לדעתנו כמובן), לעולם אין לי מחשבות חרטה כלשהן, אבל הרי את הידידה ההיא הכרתי מספר שנים לפני שפגשתי בבת זוגתי לעתיד ואם היינו ממשיכים לצאת ומחליטים לבנות את עתידנו ביחד, קרוב לוודאי, כי כלל לא הייתי מתוודע אל האישה עמה אני חי כעת. אולי זה הרגל מוזר, לא מציאותי,  אבל משום-מה, רגשית אינני משלים עם מושג הזמן הדו-מימדי, בו תתכן תנועה רק בכיוון אחד, מהעבר אל העתיד ותמיד מהרהר ב"מה היה אילו?"

גדולים וחכמים ממני ניסו לשווא להגדיר את מהותו של מוסד הנישואין, מאות אלפי מילים נכתבו על "על הזוגיות הטובה", "תקשורת טובה בין בני זוג", "איך להצליח בנישואין" וכיו"ב ספרים ומאמרים מלומדים, אבל בדבר אחד כולם מסכימים: חיי הנישואין מושתתים בראש וראשונה על פשרות, לעתים כואבות, שבני הזוג חייבים לעשות, כדי לרצות את השני ולא להגיע לעימותים כואבים שלעתים גורמים לפירוק החבילה כולה.

הפשרות מתחילות זמן רב לפני שקובעים תאריך ברבנות וכותבים את ההזמנות. אם מישהו מצהיר בפניי, כי מצא את בן/בת הזוג האידיאלי/ת המושלם/מת, אני מאחל לו מזל טוב וצוחק ביני לעצמי. אין זיווג מושלם. אישה יכולה להיות יפיפייה מהממת, גבר בעל גוף אתלטי מושך, יתכן והיא בשלנית נהדרת ועקרת בית למופת והוא רקדן מעולה, שרמנטי, המעתיר על חברתו מתנות לרוב, אבל תמיד ישנה אליה וקוץ בה. הוא נוחר, משוגע לספורט, בלגניסט, מעשן כקטר, היא מדברת שעות בטלפון, מסתייגת מהחברים שלו, מנסה כל הזמן לשנותו, אינה צוחקת מהבדיחות שלו וכו' וכו'. למזלם של כל הזוגות המתעתדים לקשור את גורלם ביחד, קיים מנגנון אוטומטי הנקרא ההתאהבות, שגורם לבני הזוג לא לשים לב לזוטות קטנות כאלה, יותר מכך, הופך אותם לעיוורים, מוכים בסנוורים, שאינם מסוגלים להבחין בכל מום בבן זוגם ומשוכנעים, כי הוא/היא כליל השלמות.

ההתאהבות אומנם פגה במשך הזמן, אבל עד אז בני הזוג כבר נשואים זמן-מה, אולי מצפים לילדם הראשון ואם ההבדלים ביניהם אינם קיצוניים, האהבה העיוורת הופכת אט-אט לאהבה שקטה, עם עניים פקוחות, הנמשכת במקרים רבים עשרות שנים: אתה מודע היטב למגבלות, השיגעונות, החולשות של בן/בת זוגך ואוהב/ת אותו/ה למרות אלה.

כל זה עבר בראשי אחר שנפרדתי באותו יום מחברתי לשעבר - החלפנו כמובן מספרי טלפון והבטחנו האחד לשני להיות בקשר - ופתאום נזכרתי בסיפור שקראתי פעם. אני אוהב פנטזיות, סיפור דמיוני מאפשר לך להפליג למחוזות אליהם אינך יכול להגיע בדרך אחרת, אינך כבול במוסכמות ואתה חופשי לתאר מצב כלשהו, אבסורדי ככל שיהיה. אחר הכול, הרי מדובר בפנטזיה.

גיבורו של סיפור זה, הסקסיסטי למדי, הוא אדם צעיר, בואו ונקרא לו מייק, שהתמזל מזלו ואהב שתי בנות-חמד וגם ונאהב על-ידן. האיש התלבט קשות איזה מהן להעדיף. שתיהן היו יפות, אבל הראשונה, שרה, הייתה צנועה, ביתית, לבושה בפשטות, סלדה מתכשירי איפור. היא התכוננה למקצוע הנישואין, כמו שאדם מתכונן לבחינת קבלה לאוניברסיטה יוקרתית, ידעה לתפור, לבשל, לגהץ, כיצד להסיר כתמים עקשניים. ערב מוצלח מבחינתה היה כזה, בו קראו שירה יחדיו, או האזינו לקונצרט השבועי של התזמורת הפילהרמונית.

השנייה, איבון, הייתה ההיפך הגמור משרה. לבושה היה פרובוקטיבי, פניה מרוחים בשכבות של מייק-אפ, באוזניה התנדנדו עגילים ענקיים, על זרועה הצטלצלו עשרות צמידים ובעיקר, היא הייתה בליינית כפייתית. לא הייתה מסיבה אחת של החוג הנוצץ, שהיא נעדרה ממנה. היה כייף לצאת עמה, היא שפעה עליצות, הייתה רקדנית מדהימה ובשעות הקטנות של הלילה, כשחזרו מבילוי כלשהו, נשאר לה מספיק מרץ, כדי להעניק לבן זוגה חווית מין בלתי נשכחת, אבל בסופם של כמה ימים סוערים כאלה, מייק הרגיש שובע והעדיף לבלות כמה ערבים שקטים לבד.

זה מה שהכריע גם בבחירתו הסופית. הוא רצה להקים משפחה והיה לו ברור, כי שרה מתאימה יותר לשמש כאמן של ילדיו העתידיים. הוא הזמין לחתונה גם את איבון, אבל זה היה אחד האירועים הבודדים שהיא העדיפה להחמיץ. היא הרי התמסרה כל כולה, עם גופה ונשמתה למייק ולא יכלה להבין, מדוע העדיף אחרת על פניה.

החתונה הייתה צנועה, כדרכם של בני הזוג, לירח הדבש נסעו ללונדון, ביקרו במוזיאונים, ראו כמה הצגות טובות ואחר שובם, נבלעו חיש-מהר בשגרת חיי הנישואין. שרה ילדה את בנם הראשון כ-10 חודשים אחר החתונה, את השני כעבור כשלוש שנים. היא הייתה עקרת בית, רעייה ואם למופת. הבית היה תמיד מסודר, כל כפתוריו של מייק תפורים, חולצותיו מגוהצות, נעליו מצוחצחות, הילדים מחונכים וכשבעלה חזר מעבודת יומו, אשתו חיכתה לו עם חיבוק, נעלי הבית ועל השולחן עלה אחד ממאכליו החביבים.

הערבים שלהם היו שקטים, קראו ספר, או צפו בטלוויזיה, אבל בסביבות 9.30 סוללותיה של שרה התרוקנו והיא פרשה לישון. בימי שישי הלכו לחברים, או שאלה באו אליהם, אבל הכול היה מאד סולידי. המשקה האלכוהולי היחידי שעלה על השולחן היה יין, הריקודים סלוניים ולפני חצות כולם נפרדו לשלום. גם הסקס היה מספק, לא ספונטאני חלילה, שרה לא האמינה בספונטאניות. בתחילת הנישואין קיימו יחסים ארבע פעמים בשבוע, אחר הילד הראשון שלוש פעמים ואחר השני רק פעמיים, פעם בסוף השבוע ופעם באמצעו, שרה פשוט הייתה עייפה מדי ליותר מזה והאמת, גם למייק זה הספיק. 

האיש לעולם לא תיאר לעצמו, כי חיי הנישואין יכולים להיות כל-כך מושלמים. הוריו אהבו זה את זה, אבל לעתים פרצו ביניהם מריבות קולניות ואז במשך ימים אחדים שרר מתח עצום בבית. לא בביתם של שרה ומייק! שרה לא הייתה קיימת כאישיות נפרדת, כל מה שמייק אהב, חיבב, העדיף, חפץ, אימצה בחום וכל אשר ביקשה לעצמה היה, כי הגבר שלה יהיה מאושר. ואכן הוא היה כזה, רק מטומטם היה מתלונן בנסיבות אידיאליות שכאלה ואם התגנב ספק כלשהו לליבו, מייק גירש אותו בחמת זעם, אולם, כידוע, על רגשות קשה לשלוט. הוא לא היה אומלל, בלתי מרוצה, בלתי מסופק, רק משועמם. יותר ויותר, ככל שחלפו הימים. גם עבודתו הקבועה, הבטוחה, הרווחית, לא עוררה בו עניין רב. אם יתמיד בה בשקידתו הרגילה, יש להניח, כי בגיל 55 יהפוך לסמנכ"ל החברה. אז מה?

הוא שאל את עצמו בייאוש-מה: "האם אלה החיים שנועדתי להם? להתקדם בסולם החיים לאט-לאט, לעבור לדירה יותר גדולה, להחליף מכונית ליותר יוקרתית, לגדל את ילדיי, לנסוע פעם בשנה לסקי בשוויצריה ולהזדקן בכבוד ליד אותה אישה? והיכן החלומות, ההרפתקאות, הארצות שלא ראיתי, הטעמים שלא טעמתי, העניינים שלא התנסיתי בהם?"

בסוף שבוע אחד שכב לישון עם המחשבות הטורדניות האלה, אחרי בהייה של שעות בטלוויזיה, לבד, מבלי שיוכל לחלוק את הרגעים הקומיים, או הדרמטיים עם אשת חיקו. שרה נמצאה כבר מזמן בעולם החלומות. הוא חשב להעירה ולהציע, כי יעשו שנוי כלשהו בצורת חייהם השגרתיים, אבל ידע מניסיון, כי בשעות אלה היא אינה קולטת, היא אשת בוקר ובלילה אינה מתפקדת. לבסוף נרדם וכשהתעורר, ידע תיכף, עוד לפני שפקח את עיניו, שמשהו קרה, משהו השתנה.

קודם כול היה זה ריחו החריף של הבושם שהריח, מוכר מאיזשהו מקום, אך בוודאי לא מהסוג ששרה הייתה משתמשת בו. ראשו היה עליו כגלגל והוא לא הבין מדוע. הרי לא שתה כלום מלבד כוס היין הרגילה שלו. כשפקח את עיניו, הדבר הראשון שנקלע לעיניו הייתה חזייה תלויה ברישול על מנורת הלילה ולידה, על הארונית, ניצבה כוס חצי מלאה של משקה ירקרק, אולם הדבר הבא שחזה בו, היה המפתיע מכולם: לידו נמה, כשרק כמה כתובות קעקע מכסות את גופה החושני, איבון. קצת בשלה יותר, מלאה יותר, אבל עדיין איבון שלו, שלפני כשלוש שנים אכזב אותה קשות כל-כך.

לא אלאה אתכם בשיחה שהתנהלה בין בני הזוג ברגעי המבוכה הראשונים של מייק. ממילא אינני מצטט מילה במילה מהסיפור הנשכח כמעט מלפני שנים רבות. אני רוצה רק לתאר במילותיי שלי את המצב בו מצא את עצמו גיבורנו. התברר שמייק התעורר לעולם שרק דומה לעולם שלו, אבל איננו זהה לו לחלוטין ובעולם אלטרנטיבי זה, מייק ואיבון נשואים מזה כמה שנים. ילדים לא היו להם עדיין, אבל הרי הם עדיין צעירים, יש דברים רבים כל-כך שלא התנסו בו ויש להם עדיין זמן לחשוב על התמסדות וגידול ילדים. ברחוב לפני ביתו חנו מכוניות מדגמים שמייק לא הכיר, בחדשות דיברו על ראש ממשלה שבעולמו שלו הפסיד בבחירות ועל המדף גילה שני ספרים מעת סופרו החביב, שנפטר לפני שנים ועד הרגע הזה חשב, כי הוא מכיר את כל ספריו, אך למי היה זמן לקרוא!

איבון לא השתנתה, היא הייתה אותה חיית מסיבות שמייק הכיר והאיש המשועמם הצטרף בכל נפשו ומאודו לקלחת האירועים שרחשו סביבם יום-יום. בעולם הזה מייק השקיע את כל כספו בעסק עתידני וההימור הצליח בגדול. הוא לא היה צריך לקום בבקרים וללכת למשרד ויכול היה להרשות לעצמו ללכת לישון מתי שהתחשק לו. איבון הייתה אשת-חיק נפלאה, הרבה יותר טובה משזכר, היא עוררה בו את החשק המיני שחשב, כי כבר אבד לו ובני הזוג התנסו בפעילות מינית יצירתית שמייק אף לא שמע עליה.

בסוף השבוע שלאחר מכן בני הזוג, ביחד עם חברים אחדים יצאו במטוסו הפרטי של איש עסקים ללאס ווגאס, אחד מחלומותיו של מייק, שחשש, כי לעולם לא יתגשם. במצלמתו הדיגיטאלית גילה צילומים מחופשה שכמובן לא זכר, בה נראו בני הזוג משתזפים ומשתוללים בחוף נודיסטים במיקונוס. למייק לא היה זמן להשתעמם, בקושי היה לו זמן לנוח, אבל גם עתה הוא לא היה מרוצה לחלוטין. הטרידה אותו המחשבה מה קרה לשני ילדיו החמודים וכמובן לאשתו המסורה שרה. הוא לא הבין את המנגנון לפיו פועלים העולמות האלטרנטיביים. האם בעולמו המקורי שרה נשארה רווקה, התחתנה עם גבר אחר, או שהכפיל שלו יושב גם עתה לידה בארוחת הערב ומספר לה על אירועי המשרד ונהנה מתאבונם הבריא והרגלי האכילה התינוקיים של שני זאטוטיו? לו רק היה מתאפשר לו לקפוץ לכמה רגעים - בין מסיבה פרועה אחת לאחרת - לביתו (כן, הוא התייחס לביתו ההוא כביתו האמיתי) לחבק את אשתו וילדיו ולומר להם, כי הוא אוהב אותם בכל נפשו ורק לקח פסק זמן, אורך נשימה, אבל כל זה לא היה כלול בתפריט.

מייק גילה חיש מהרה, כי הדרך היחידה בה יכול היה לחזור לחייו הקודמים ולמשפחתו, הייתה אם החיים הנוכחיים נמאסו עליו לחלוטין, אם ללא היסוס יכול היה להצהיר שאלה אינם החיים בהם רצה. אז הופעל מגנון סמוי כלשהו, שלא הצליח להבין את פשרו וככל הידוע פעל רק לגביו ובבוקר הוא התעורר לצד שרה כאילו מאומה לא קרה, ילדיו גדלו קצת, לתינוקת צמחה שן נוספת, הוא לא היה מודע לאירועי ליל הסדר אותם אשתו הזכירה, אבל בסך הכול חזר למסלולו הרגיל, הוא שמח שהיה לו זמן לקרוא קצת ואפילו למשרד הלך תחילה בחשק מחודש. תחילה, אמרתי, כיוון התסריט חזר על עצמו, פעם אחר פעם. מייק לא היה יכול היה להתמיד באהבתו ללא עוררין, ללא מחשבות חרטה, לאף אחת משתי נשותיו לאורך זמן. זאת הייתה נדנדה בשתיים ועתה כבר ידע: אל ייאוש, אם אך יגיעו מים לנפש, יתעורר באחד הימים לצד אשתו השנייה, או הראשונה, או השנייה, או הראשונה... סידור נוח לגבר המצוי, לא כן?

עד כאן המשל. מהו הנמשל?

בסיפור דמיוני הכול יתכן, אבל במציאות, עלינו בדרך כלל להשתדל להוציא את המרב מבחירתנו. כפי שכבר אמרתי בתחילת רשימתי. אל לנו לחפש את השלמות אצל בן/בת זוגנו. הסתפקו בכך שהוא (השימוש במין זכר מקרי לחלוטין וכל הנאמר כאן חל על שני המינים) קשר את גורלו עם גורלך, הוא אוהב אותך ובדרכו המוגבלת, למרות מגבלותיו הרבות, עושה כמיטב יכולתו למען אושרך המלא. נסו לסלוח לבן זוגכם על מעידותיו, אל תחדדו כל וויכוח עד לגבול בו שני הצדדים יאמרו דברים שיותר מאוחר יצטערו עליהם, לכל אדם יש מצבי רוח, רגעי שפל, תנו לו להתאושש ולחזור לעצמו.

במילותיה של רעייתי, מהי כל התורה על רגל אחת: "חיו ותנו לחיות!"