באחת מרשימותיי, "שפתם של סרוונטס והטלנובלות" כתבתי בין היתר, כי בשעתו, ערכה טיסתנו מארגנטינה לאירופה חניית-ביניים בסאו פאולו שבברזיל. "ככל שהתקרבנו ליעדנו, שמנו לב לתופעה מוזרה. נוסעות הסירו שרשראות מצוואריהן, צמידים מידיהן, הוציאו עגילים מאוזניהן, נוסעים טמנו את שעוניהם בתיקיהם. שאלנו לסיבה ונאמר לנו, כי בברזיל שודדים אכזריים, התולשים את עגילי קורבנותיהם יחד עם תנוך אוזנם ובכלל, עדיף, כי אנשים ינהגו בצניעות ולא יציגו את עושרם לראווה. וויתרנו על כוונתנו" לבקר בארץ זאת, אבל עתה, אחר פתיחת הקו הישיר של אל על לברזיל, הגשימה אשתי חלום ישן וביקרה את בת דודתה בסאו פאולו.

היא חזרה הביתה אחר קרוב לשבועיים ומסתבר, כי המציאות בברזיל לא השתנתה בהרבה. אנסה לרשום קצת מתיאוריה, כל עוד הם רעננים בזיכרונה. מן הידועות הוא, כי ההבדל בין השכבה העשירה לענייה בברזיל הוא מהגדולים בעולם. זה גורם לריחוק ולניכור חברתי שאחת מתופעות לוואי שלה היא הפשיעה והאלימות. בת דודתה של רעייתי גרה בשכונת ווילות, יש לה בית גדול, עם גן יפה ובריכת-שחייה.

כוח העבודה במדינה זול ביותר. בת הדודה חיה לבד ועל כן יש לה רק עוזרת הגרה בבית וגנן המטפל גם בבריכה. בבתיהן של משפחות המטופלות בילדים מועסקות גם מטפלות ואם שני בני הזוג עובדים, גם טבחית. עם זאת, גם לנושא השירות האישי חייבים להתרגל. אשתי קיבלה לרשותה בבית יחידת דיור, עם שירותים ומקלחת נפרדים. בבוקר, אחר שקמה, נכנסה למקלחת וכאשר יצאה כעבור זמן-מה, מצאה, כי העוזרת סידרה כבר את מיטתה, קיפלה את בגדיה. נוח, ללא ספק, אבל אתה מאבד במידה מסוימת גם את פרטיותך.   

ביתה של בת הדודה, כמו שאר הבתים בשכונה, מוקף גדר חשמלית. בקצה הרחוב חונה באופן קבוע רכב אבטחה - המופעל על-ידי חברה הנקראת 'הגנה' - ולפני שהאישה עוזבת במכוניתה את הבית, היא בודקת בשלושה מסכי טלוויזיה במעגל סגור אם השטח נקי ומתאמת את פתיחת השער עם איש האבטחה.

היא נוהגת במכונית ישנה וחבוטה, כדי לא לעורר רושם של אדם אמיד שכדאי לעקוב אחריו. בזמן ביקורה של אשתי, המזגן לא פעל (בחום של 32-33 מעלות), אבל את החלונות מסוכן לפתוח, במיוחד בצמתים, שם נאספות חבורות של ילדים המקבצים נדבות. אין לדעת אם בקרבת מקום לא מסתתר אדם מבוגר, המחכה להזדמנות שתפתח את חלונה, כדי להשתלט על רכבה.

למרות אמצעי האבטחה, חדרו לפני כשבועיים גנבים לביתה, כנראה בזמן שפתחה את השער לכניסת מכוניתה. הם לא פגעו בה לרעה, אבל באיומי סכין השכיבוה על  הרצפה, עם פניה כלפי מטה, הפכו את הבית ושדדו את תכשיטיה האישיים, כולל מזכרות מאימה. המשטרה לא הצליחה לאתר את השודדים, אבל החזירה לה קולר מוזהב יפיפה שהשודדים זרקו במנוסתם, משום שגילו, כי איננו עשוי זהב. בת הדודה העניקה את הקולר לאשתי, מאחר ואינה יכולה לענוד תכשיט מנקר עיניים שכזה בארצה שלה.  

דווקא בגלל הפשיעה הרבה ומעשי השוד, המקומות הציבוריים, כמו המטרו, מקומות הבילוי, והסופרמרקטים - המפוארים בהרבה מאלה המוכרים בארץ -  מאובטחים ביותר ובכל נראים אנשי אבטחה חמושים. כיוון שמסוכן להסתובב ברחוב, רוב שירותים האישיים, כמו דואר, מכבסה, בית דפוס ומספר רב של המסעדות מרוכזים באותם המקומות המאובטחים, בהם מתנהלים חיי חברה ערים.

 אמרתי מטרו? בברזיל נוסעים אלה שגילם 60 ויותר חינם בתחבורה הציבורית. הברזילאים אדיבים ביותר - לא רק במטרו - ומפנים את מקומם לאנשים מבוגרים, אולי בגלל מיעוטם היחסי באוכלוסייה. עובדה עצובה היא, כי בקרב השכבות הסוציו-אקונומית החלשות (רוב רובה של אוכלוסיית ברזיל) שכיחותם של האנשים שזכו להגיע לשיבה טובה, נמוכה יחסית. כשאדם שמראהו מבוגר, מגיע למרכז קניות, ניגש אליו סדרן, נוטל ממנו את מפתחות רכבו ומחנה אותו עבורו (valet parking). אזרחים וותיקים אינם חייבים לעמוד בתור. מדהים לראות ליד קופת תיאטרון ובמקומות אחרים בו נוצרים תורים, כיצד הממתינים זזים הצידה למראהו של אדם מבוגר ונותנים לו לעבור לראש התור.

איך אפשר לחיות בתנאים כאלה, סגורים ומסוגרים בגטאות מפוארים, ללא יכולת לצאת בערב לטיול בשפת הים, או עם הכלב סביב הבלוק? כנראה ואפשר ולראות בכך צורת חיים נורמאלית. הכול עניין של הרגל. כאשר אשתי שאלה את ילדי בת דודתה - בגילאים דומים לאלה של ילדינו - מדוע אינם מבקרים בארץ, ענו לה, כי הם פוחדים!