את הסיפור להלן כתבתי בהונגרית, במסגרת משחק-בלוג אונליין בשם "זיכרונות מהעתיד", שארגן ערוץ הטלוויזיה axn. המשימה: לתאר 'זיכרון' מה-29 לאפריל 2010.

הוא מוקדש לאלה הנאבקים למען זכות החולים למות בכבוד

בבוקרו של ה-29 לאפריל 2010 לא אתעניין כבר בנעשה בעולם בגדול. לא אוכל עוד לעיין ב"הארץ" ליד מאג הקפה הרגיל שלי ואיאלץ לוותר אף על עוגת הפרג החביבה כל-כך עליי. לעומת זאת, אהיה פטור מהחובה לקום, אוכל לוותר על הגילוח והמקלחת תעמוד כול כולה לרשות חברתי, ביחד עם השלט רחוק של הטלוויזיה. גם לעבודה לא אהיה חייב ללכת, לא אצטרך להתמודד עם פקקי התנועה ובמשרדי יטפל מישהו אחר ב-30-40 האי-מיילים שכולם מסומנים כסופר-דחופים. לא יהיו לי יותר התחייבויות, אהיה חופשי מחובות כלשהן ואיש לא יוכל לבואו לדרוש ממני כלום, מהסיבה הפשוטה: לא אשתייך כבר לחברה האנושית, אהיה רק זיכרון - אני מקווה, כי טוב! כתובתי החדשה גוש 19, אזור 8, שורה 8, קבר 28 בבית עלמין הירקון. על מציבת השיש הנאה חרוט גם שמי המלא. אומנם לא ראיתי את המציבה, אבל אני סומך את ידי על טעמם המשובח (כמובן, הם ירשוהו ממני j) של בני-משפחתי.

זמן קצר אחר יום הולדתי ב-31 לאוקטובר, אירעו שני דברים חשובים: רופאי בישר לי בכנות, ללא כחל ושרק - כפי שביקשתי - כי יש לי סרטן ונותרו לי במקרה הטוב ביותר 4-5 חודשים לחיות. עם זאת, הבטיח לי, כי עם משככי הכאבים המתאימים, אוכל לנהל חיים נורמאליים פחות, או יותר, עד שעותיי האחרונות. מספר ימים לאחר מכן, זכיתי בלוטו בסכום ניכר. מעולם הייתי בר מזל ומזלי לא אכזב גם הפעם. האדם הממוצע אינו יודע מה יקרה לו בדקה הבאה, אך לי נודע מבעוד זמן, מה צפוי לי ובו בזמן זכיתי גם באמצעים, כדי לעמוד בהתחייבויותיי ולהסדיר את ענייניי השוטפים.  

באמצע דצמבר הזמנתי את שתי גרושותיי, ארבעת ילדינו המשותפים, השלושה להם אבות אחרים, את חברתי לחיים וכ-30 מידידיי, למסעדה בת"א. את הטבח והתזמורת צוענית בת ארבע נגנים הטסתי מהונגריה. לנוכחים שיתפתי בהחלק הרפואי של החדשות וביקשתים לא להתעצב. חייתי חיים טובים, השגתי כול אשר אי-פעם חפצתי בו, יש לי משפחה מדהימה, חברים מסורים ואני נפרד מהעולם ללא צער. מי יודע, אולי בכל זאת יש חיים לאחר המוות ושם ניפגש מחדש. נפרדתי מהבאים בחמימות ומסרתי לכל אחת מעטפה סגורה (עם סכומים שונים, לפי צרכיהם ויחסינו, בתוכה) והשבעתי אותם לא לפתוח אותה עד למחרת צהריים.

למחרת בבוקר נסענו עם ידידתי לשדה התעופה והמראנו לביקור בכל אותם האתרים שבגלל מחסור בזמן וכסף לא הצלחתי להגיע אליהם, אבל את החלק העיקרי של מסענו העברנו במקומות שהכרתי מזמן ואהבתי, בהם הרגשתי טוב ומהם נותרו זיכרונותיי היפים ביותר, בהרים המושלגים ובבודפשט.

לקראת אמצע מרץ התעצמו מכאוביי והכדורים שקיבלתי הצליחו לשככם רק לזמנים הולכים וקצרים. טסנו לציריך ואחר ארוחת ערב עם שמפנייה, התאשפזתי למחרת בבוקר בקליניקת המתת החסד dignitas (כבוד). למוסד זה העברתי כבר מקודם את ממצאיי הרפואיים וקיבלתי את הסכמתו לסייע בידי לשים קץ לסבלותיי. הושכבתי למיטה, מהרמקול שעל הקיר בקעו צליליו המרוממים של בטהובן ובשעה 11 הושיטה לי אחות כוס, תוך אזהרה: "אם תשתה מהכוס אדוני, תמות!"

"תודה, אני יודע," - השיבותי, חייכתי אליה ולגמתי את תוכן הכוס עד תומו. ידידתי ישבה לידי ועד השנייה בה נרדמתי, הרגשתי את לחיצת ידה האוהבת. הייתי בר מזל גם בכך, כי אחר שתי תקופות נישואין חמוצות-מתוקות, מצאתי בשנותיי האחרונות אישה מופלאה זאת, עמה זכיתי לאושר והרמוניה שלא תיארתי לי את קיומם.     

היא הייתה גם זאת שהשלימה בסיפור זה את אותם הפרטים שכבר לא היה באפשרותי לרשום והודיעה לידידיי ברשימת התפוצה שלי, כי לא אוכל יותר להתכתב עמם.