עם ישראל חוגג בימים אלה את חג החנוכה וכמנהגנו בכל שנה, ערב החג התכנסה משפחתנו בביתם של קרובי משפחה. חנוכה הוא החג האהוב עליי במסורת עמנו. לא צומות, לא אבל, לא חורבן, לא מצות, רק שימחה על ניצחון המכבים. גם פורים הוא חג עליז, אבל בימינו בעיקר הילדים חוגגים אותו. את חנוכה גם אני, שעל התורן שלו מתנופף בגאון דגל החילוניות, יכול לחגוג מבלי לעשות שקר בנפשו. מלבד ברכה קצרה האמורה להיאמר בזמן הדלקת הנרות, שאני מדלג מעליה בקלילות, החג כולו חגיגה של אורות, זלילה כדת ולא במקום האחרון זמירת 10-15 שירים מלאי עליצות ושמחה. הכנו מבעוד מועד שירונים לכל המשתתפים ומי שרצה להתכבד בלביבה חמה, בסופגנייה מתוקה, לזכות בדמי חנוכה, חייב היה להרוויחם בהשתתפות בשירה רמה סביב השולחן הערוך, המנורות הרבות והנרות המפיצים אור יקרות.      

 אינני יודע כמה מכם היו חניכי תנועת נוער, עבורי לפחות זאת הייתה חוויה מכוננת (וללא חברותי בתנועה, אולי כלל לא היה עולה על דעתי לעלות ארצה). אחד הדברים שלמדתי בה ונהנה ממנו עד היום היא השירה בציבור. למדנו עשרות שירים בעברית, עוד לפני שידענו לדבר בשפה זאת ואני זוכר את רובם עד היום. בשעתו, איך הייתי מפיג את השעמום של ארבע שעות שמירה רצופות במילואים ושומר על ערנותי, לבד, בחשיכה מוחלטת? בשקט, ללא השמעת קול, הייתי חוזר על כל הרפרטואר העשיר של השירים שאני יודע, מתאמץ לפעמים במשך דקות ארוכות להיזכר בכל המילים.

פרופסור גרהאם וולש, מנהל למחקר חינוכי באוניברסיטת סארי בבריטניה, בילה 30 שנים בלימוד ההיבטים השונים של השירה. הוא מצא, כי אנשים השרים בריאים יותר, מאשר אנשים שאינם. השירה מהווה מעין התעמלות עבור הריאות, הצלילים מחזקים את הסרעפת, השרירים הבין-צלעיים ואלה של הבטן וממריצים את מחזור הדם. השירה גורמת לנו לנשום עמוק יותר, יותר מאשר אפילו צורות רבות של פעילות גופנית מאומצת, כך שאנחנו קולטים יותר חמצן, משפרים את היכולת האירובית שלנו וגם נהנים משחרור מתח השרירים.

זה אשר להשפעת השירה על גופנו, אבל הזמרה, היא יותר מאשר השמעה מלודית של מילים, הפקת צלילים מוסיקליים באמצעות קולנו. היא ביטוי רגשי, שעוצמתו תלויה בהזדהותנו בטכסט הנתון. שירים פטריוטיים הם אחד הז'אנרים הנפוצים ביותר בשירה. רק השבוע קראתי בעיתון על מחקר שגילה, כי עוד לא אבדה תקוותנו, ההמנון שלנו עדיין אפקטיבי. אינני יודע לאיזה צבורים פנה החוקר, אבל תוצאות מחקרו בהחלט מרוממות רוח: 91% מהנחקרים העידו כי שירת `התקווה` מעוררת בהם רגשות לאומיים.

כאשר אנו שרים יחדיו עם אנשים אחרים - גם זרים מוחלטים ולא כל שכן בני משפחה וחברים - אנו מרגישים כלפיהם תחושה חזקה של קשר רגשי. אנשים ששרים ביחד, מוצאים לעתים קרובות, כי החוויה היא משמעותית, ממריצה ומרעננת והם יוצאים מהשירה בצוותא עם תקווה, רוממות רוח ותחושת שייכות, לכידות. אין זה מקרי, כי המפקדים בצבאות השונים מעודדים את חייליהם לשיר תוך כדי צעידה.

 ז'אנרים נפוצים אחרים של שירה הם מזמורים דתיים, שירי עם, שירי שתייה וכמובן שירי ילדים. ילדים קטנים אוהבים לשיר, גננות ומורים למדו מזמן להשתמש בשירה כגורם מלכד, מחנך וגם מפיג את שעמום החומר הנלמד. נכדי בן ה-6 היה בן הלוויה הנלהב ביותר שלי באותה חגיגת חנוכה השבוע. הגדולים יותר שרו בהרבה פחות התלהבות, יותר כדי למנוע הערות בנוסח "למה אתה לא שר?", מאשר מתוך הנאה. בגיל מתקדם יותר השירה מביכה משום-מה את הילדים, אולי הם חוששים פן יחשבום לתינוקות. זה אחת מיתרונותיה של תנועת הנוער, אתה מורגל בה לעשות דברים בחברותא. 

אצל עמים רבים קיים הנוהג של שירה בציבור. ביוון למשל, שירה בציבור הוא חלק חשוב של חיי היומיום וחלק בלתי נפרד מכל חגיגה. אחד מטיוליי המהנים נערך לאי רודוס, שם מתכנסות משפחות שלמות, כמה דורות, בטברנות ובליווי תזמורת עממית, מזמרים ורוקדים יחדיו עד השעות הקטנות של הלילה. באותו לילה במוזיקפה ברודוס, גיליתי גם, שרבים משירינו `הישראלים` מקורם בשירה היוונית.

בכל רחבי העולם המפותח כביכול, מגלים האנשים מחדש, כי לשיר זה טוב. שירים נשאו ועדיין נושאים תרבות, חוכמה, ידע, היסטוריה ואת השמחות והצער של העם. בארצנו, למודת המלחמות, יש לכל מלחמה את השירים שלה. אנשי הפלמ"ח ישבו בשעתו ליד המדורה ושרו שירים רוסיים וכאלה שתורגמו לעברית. אחר-כך באה מלחמת השחרור ועמה הלהקות הצבאיות, אשר את שיריהן הכירו כולם. לא אוכל שלא לא להזכיר את נעמי שמר הנפלאה, שהייתה עבור השירה העברית מה שהייתה ג`יי. קיי רולינג (מחברת ספרי הארי פוטר) עבור ספרות הילדים. היום משמיעים בתקשורת את שירי מלחמת השחרור, מבצע סיני, ששת הימים ואחרים בעיקר ביום עצמאות ובערבי שירה ארץ ישראלית, ששרהל`ה שרון הייתה אחת החלוצות בהחזרתם לאופנה. בשנות ה-80 שודרו הערבים שניהלה גם בטלוויזיה. להפתעתי, מצאתי בפורטל אינטרנטי, כי גם כיום מתקיימים בארץ מדי שבוע עשרות ערבי זמר עברי, אבל התקשורת הנוהה אחר הרייטינג, מעדיפה שידורים בנוסח שמעון פרנס (אתם צודקים, גם אני אוהב מוסיקה יוונית, אבל יש זמן ומקום לכל דבר). 

כאשר עם מאבד את השירים שלו, לעתים קרובות הוא מאבד גם את זהותו, לכידותו והמוראל הלאומי יורד פלאים. מבחינה זאת, יש לתרבות הפופ המערבית השפעה הרסנית על התרבויות האתניות.

לפני כשנה הוזמנו להונגריה ליום הולדתו ה-65 של חבר טוב. החגיגה נערכה במסעדה קטנה ולוותה במוסיקה צוענית - איך לא? חותנתו של חתן השמחה ישבה עם חבריה, אנשים כבני 75, בשולחן נפרד והם ליוו בשירה נלהבת כל שיר שהתזמורת ניגנה. הם ידעו את כל מילות השירים ופעמים רבות פצחו בשיר חדש, לפני שהנגנים החלו בה. הייתי מלא התפלאות מהידע שלהם, במהלך הערב הארוך הושמעו אולי 30, או יותר שירים והם לא עייפו, שרו ושרו בגרונות ניחרים.

אשתו של החבר, בתה של הגברת הנ"ל , ידעה חלק מהשירים ואף היא הצטרפה מעת לעת לשירה בציבור, אבל בתה, אישה כבת 35, בעלה ושתי ילדותיהם, האזינו לכל החגיגה הקולית הנלהבת, הרמה, כמעט באותה האדישות כמו אשתי (שאינה יודעת הונגרית ולא במיוחד נלהבת מהמנגינות ההונגריות השמלציות - לדעתה), כמו תיירים לכל דבר.

שאלתיה "אינכם מכירים את השירים האלה שהסבתא שלך כל כך מטיבה לשיר?" היא ענתה לי: "בטח שמכירים כמה מהם, אבל אנו מעדיפים את `לד זפלין`". האם זה העתיד הצפוי לנו? צרפתים, יפנים, אפריקאים, ישראלים, רוסים, יושבים יחדיו ושרים לד זפלין?