פרשת "מקץ"

מתוך עלון "חוויית השבוע" של "החוויה היהודית"

"וליוסף יולד שני בנים...ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה...ואת שם השני קרא אפרים..."

 (בראשית מ"א/נ'-נב').

חייו וגורלו של יוסף מאופיינים בכפילות. בלידתו, נתנה לו רחל, אמו, את שמו "יוסף" ורמזה בכך על בקשתה לבן שני: "...יוסף ה' לי בן אחר" (ל'/כד'), דרך שני חלומותיו, שני החלומות של שרי המשקים והאופים, נולדים ליוסף שני בנים, עד לסיומת של נחלה כפולה כנאמר: "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך" (מ"ח/כב'). רש"י מפרש "שכם אחד" - "חלק אחד יתירה על אחיך".

תובנה זו של כפילות בגורלו של יוסף באה לידי ביטוי אף בדברי ראובן לאחיו: "...הלוא אמרתי אליכם לאמור, אל תחטאו בילד ולא שמעתם, וגם דמו הנה נדרש" (מ"ב/כב'). על הביטוי "וגם דמו הנה נדרש" אומר רש"י: "דמו (של יוסף) וגם דם הזקן" (יעקב אביהם). ראובן, מדגיש כאן עוול נוסף שגרמו במכירת יוסף: צערו של אביהם הקשיש. גם כאן אנו רואים שקורות יוסף תלויים בשני היבטים וכרוכים בגורל כפול: גורלו האישי וגורל בית אביו ומשפחתו. יוסף הבין זאת ולא שכח את השורשים שספג בבית אביו, גם כאשר עלה לגדולה והפך "משנֵה למלך". שורשים חזקים אלו באים לידי ביטוי בפרשתנו, בלידת שני בניו של יוסף: מנשה ואפרים.

יוסף קורא "מנשה" לבנו הבכור "על כי נשני (השכיח ממני) ה' מעמלי ומבית אבי". שואל האלשייך הקדוש: מדוע מעניק יוסף לבנו שם המבטא משהו שלילי - שכחת בית אביו? - התשובה היא "הכפילות" המלווה את יוסף בחייו. במתן שם לבנו זוכר יוסף שקיימות שתי אפשרויות: האחת שכחת בית אבא ולעומתה האחיזה ביסודות החינוך שספג בבית אבא. כוונת יוסף היא ששם בנו - מנשה - יזכיר לו תמיד שקיים חשש שהוא ישכח את מורשת בית אבא .

שם בנו השני של יוסף, "אפרים", מסמל את ההפריה, העצמה והתעלות. למרות שהוא נמצא במקום שפל ונמוך מבחינה רוחנית כמו ארץ מצרים, המסמלת בשמה "מיצר", הוא אינו מאבד את צדקותו ודרגתו הרוחנית. אלא להיפך, דווקא מתוך המיצר יוסף מפרה את עצמו ואת הסובבים אותו בחינוך ובערכים מבית אבא. להבדיל מאחיו, ראובן, שביקש להציל את גופו של יוסף, אך לא זכר למנוע את צער אביו.

הפרשה מלמדת אותנו על ה"כפילות" במעשים - לכל מעשה שלנו יש שני צדדים: המעשה עצמו והכוונה בעשיית המעשה. לכל מעשה יש את המחשבה שעומדת "מאחוריו", ולכך יש ערך עצום.

בימי בית שני, עת היוונים שלטו על עם ישראל, חל קלקול גדול במידה זו של התלהבות וכוונה במעשי המצוות. זה היה הגורם הישיר לתופעת ההתייוונות שפשתה בעם. אנשים נמשכו אל תרבות יוון, המבוססת על טיפוח היופי החיצוני והגופני. לעומת זאת, היהדות שואפת אל התכנים הרוחניים-הפנימיים, אל היופי וההדר של מידות וכוונות טובות. החשמונאים הבינו זאת היטב: מצד הדין לא היו מוכרחים להדליק בשמן טהור, שהרי היו אנוסים, אך ידעו שאין זה הזמן לעשות דברים בצורה של "לצאת ידי חובה" אלא להראות לעם עשייה עם כוונה שלימה, קיום מצווה בהידור דווקא בשעה קשה זו. לכן התאמצו לחפש שמן טהור והקב"ה זימן להם פך שמן טהור שאף הספיק בנס לשמונה ימים, עד שהכינו שמן חדש.

 דוד דרומר