ישנה אימרה ישנה הטוענת כי כל מורה הוא שחקן מתוסכל. יש בכך מן ההיגיון. אחרי הכל, מערכת החינוך היא המקום היחיד (מלבד מדינות דיקטטוריות כמובן) בו הקהל אינו מצביע ברגליים. זוהי ההזדמנות היחידה בה ניתן  לדחוס קבוצת אנשים חופשיים לחדר אחד, לאסור עליהם לצאת משם בארבעים וחמש הדקות הקרובות  ולהכריח אותם להתבונן ולהקשיב לדובר, הלא הוא המורה. אין ספק כי הדרך לקתדרת המורה בכיתה קלה ופשוטה יותר (אם כי בודאי מתגמלת הרבה פחות) מן הדרך לתהילת הבמה.

אולם, האם באמת זוהי המטרה? האם באמת זהו המימוש של מקצוע ההוראה? לעמוד במרכז הבמה, סליחה, הכיתה ולהצליח לרתק אליו את התלמידים? ואם נעמיק מעט יותר, האם זוהי הדרך ללמד, לחנך, להקנות לתלמידים ידע, לפתח אצלם כישורי חשיבה?

לפני שנים רבות כתב אברהם רון מאמר נפלא בשם: "על מורה שחקן ומורה במאי" ("עיונים בחינוך" 13, חיפה, טבת תשל"ז. עמ' 167-171) והיטיב להשתמש במטאפורה זו כדי להגדיר את שני סוגי המורים. מורה שחקן, לטענתו, מרוכז בעצמו- בקולו, תנועותיו, העוויותיו, חוויותיו. מורה במאי לעומתו, מרוכז בשחקנים, קרי, בתלמידים. בקולם, תנועותיהם, העוויותיהם, חוויותיהם. כלי המלאכה בהם משתמש המורה השחקן הם: הוא עצמו, אישיותו, גופו, קולו, כשריו. כלי המלאכה של המורה הבמאי הם תלמידיו: אישיותם, גופם, קולם וכשריהם. מכאן קצרה הדרך גם לניתוח האישיות של כל אחד מסוגי המורים: השחקן- זקוק לאישור מתמיד ומיידי ומקבלו מאחרים, ממחיאות הכפיים, התשואות, המבטים המרותקים והתלהבות התלמידים. במילים אחרות תפקיד ההוראה בשבילו הוא כעין דרך להגדלת האגו, לחיזוק תחושת האני, וכמו שכתבנו בהתחלה- זוהי הבמה שלי וכאן סוף סוף יש לי מקום לבטא את עצמי.

המורה הבמאי זקוק אף הוא לאישור הקהל, (ככלות הכל, מי מאיתנו אינו זקוק למשוב הסביבתי על הצלחותיו או כישלונותיו) אך לעומת המורה השחקן אישור זה אינו מתקבל מיידית. הוא פועל בסתר, מאחורי הקלעים, הרחק מאור הזרקורים ושואב את סיפוקו מהצלחתם של שחקניו- תלמידיו. גם הוא מן הסתם יקבל את השבחים המגיעים לו (במידה ומגיעים לו כמובן...) אך אלו לא יהיו מיידיים- לעיתים בסוף שנה, לעיתים אף מאוחר יותר. לא האגו שלו הוא שדחף אותו אל מקצוע ההוראה אלא- הצלחותיהם של תלמידיו, היכולת לגדל, לפתח, להוציא מן הכוח אל הפועל את הכוחות הטמונים בהם.

אם נצטרך לבחור מורה לילדינו אין ספק שנעדיף את המורה הבמאי על פני השחקן, כזה שהדאגה לתלמידים, להצלחתם, לפיתוח כישוריהם האישיים היא שעומדת בראש מעייניו.

אחת התכונות העיקריות אם לא המרכזית של המורה הבמאי היא השאיפה לפיתוח ולטיפוח התלמידים. פחות להתמקד ב"מה" לומדים, בידע עצמו, ויותר ב"איך"- תהליכי חשיבה, פיתוח יצירתיות, יכולת ניתוח והבעת דעה, יכולת להפיק תוצרים עצמיים.

המורה הבמאי מחפש את נקודות הכוח של התלמיד. במה הוא מצטיין, מה הוא יודע לעשות, כיצד עם כישוריו שלו הוא יכול לתרום לכלל התלמידים בכיתה ולהתפתח, בדיוק כפי שבמאי אמיתי יודע לחלק את התפקידים לשחקניו ולהוציא מהם את המירב באשר הם שם.