אשתי פרשה מעבודתה כמנהלת מחלקה בעיריית תל אביב-יפו מספר חודשים לפני שמלאו לה 60. היא הייתה מרוצה מאד מעבודתה האחראית ובעלת העניין והתכוונה להמשיך בה עד למועד הפרישה החוקי בגיל 67, אבל כיוון שמשרתה הייתה קשורה בנושא התיירות הנכנסת ואלה היו שנות האינתיפאדה, בהן מספר התיירים הלא יהודים צנח באופן דרמאטי, העירייה הביעה עניין בפרישתה המוקדמת וביטול מוחלט של משרתה. כדי לפתותה לקבל את ההצעה, הוצעו לה תנאים שהפכו את הפרישה המוקדמת כדאית מבחינה כלכלית.

אחר התייעצות, היא קיבלה את תנאי מעבידה ופרשה בתחילת שנת 2003. מאז היא מקבלת פנסיה חודשית העולה בכ-25% מהשכר הממוצע במשק. לפני שנה בדיוק הגיע לביתנו מכתב מהיחידה לשכר והסכמי עבודה במשרד האוצר, שחתום עליו שמואל נחמני, בעל התואר שחבוי בו איום מסוים, סגן בכיר (אכיפה) לממונה על השכר. במכתב נטען, כי עיריית ת"א משלמת לאשתי תשלומים חריגים 'לכאורה', בניגוד להסכמים קיבוציים הארציים ותנאי פנסיה עפ"י חוק שרות המדינה והיא מתבקשת להסביר (בין היתר):

כיצד שונה דירוגה לדירוג מינהלי?

מדוע היא מקבלת תוספות עבור שעות נוספות גלובליות, עומס, גמול תפקיד וגמול ניהול?

לפרט את התשלומים החד-פעמיים שקיבלה עם פרישתה.

במכתב ביקש ממנה מר נחמני להגיב לגבי כל סעיף וסעיף ולהמציא נימוק והצדקה להענקת כל תוספת בנפרד, כמוכן גם לספק אסמכתאות התומכות בהסברים ונימוקים 'אם ישנם' כאלה. הוא גם ביקש את התייחסותה של אשתי 'לעניין האפשרות לדרוש השבת הסכומים שהתקבלו שלא כדין' (כאן כבר השמיט את המילה 'לכאורה').

עברה שנה מאז קיבלנו המכתב הנ"ל, שגרם לנו זעזוע מוחלט, באשר הוא איים על יסודות קיומנו.

במכתב התשובה שלנו, תמהנו על השיהוי הניכר - יותר משש שנים ממועד פרישת אשתי ומועד שינוי הדירוג שלה - בערעורו של סגן הממונה על השכר על גובה גמלתה.

בין היתר טענו, כי אשתי דורגה בטעות בדירוג עובדי ההוראה (היא איננה מורה ולא עסקה בהוראה) וההעברה לדירוג המנהלי נעשתה במסגרת מהלך עקרוני לתיקון פגמים שנפלו בדירוג. השיוך השגוי גרם לה גם חסרון כיס לא מבוטל. כל התוספות שקיבלה, שולמו על ידי העירייה לכל בעלי התפקידים הניהוליים המקבילים באגפים אחרים.  

מכתבנו לא שינה מאומה. אחרי התכתבות ושיחות אחדות שעורכת דין מטעמנו ניהלה, היא חזרה בידיים ריקות וטענה, כי האוצר עומד על דעתו כסלע איתן. לבקשתנו, קיבלנו מהעירייה את אומדן החוב ברוטו שהאוצר טוען, כי אשתי חבה למדינה. לפי אומדן זה, הפנסיה שלה תצטמצם בשיעור של 22.4% ותהיה נמוכה במקצת אף מהשכר הממוצע במשק. אם לא די בכך, נדרשת ממנה להחזיר גם 'חוב בגין שכר ופנסיה' ו'תשלומים חד פעמיים בפרישה' על סך 162,562 ₪! האוצר יסכים ברוב חסדו לקבל 87,678 ₪ בלבד(!), אם לא נערער על ההסדר כולו.

נראה, כי חוב זה ינוכה ב-36 תשלומים מהפנסיה החודשית, אבל גם כך יהווה 24.7% נוספים מהפנסיה של רעייתי. בסך הכול תשחק הפנסיה שלה בשלוש השנים הקרובות ב-47.1%.

עורכת הדין יעצה לנו, כי לא נערער על ההחלטה ולא נפנה לבית המשפט, לאוצר עורכי דין מעולים ובכל המקרים הדומים הקודמים, המערערים הפסידו ולנזק הכספי הניכר שלהם, התווספו גם הוצאות שכר טרחה של עורך דין והוצאות משפטיות נוספות.

עד כאן תיאור המהלומה האכזרית שמשרד האוצר הנחית על משק ביתנו הצנוע. אינני מנסה לטעון, כי מעתה נהיה רעבים ללחם ונחזר על פתחה של לשכת הסעד, יש הרבה אנשים שמצבם הכלכלי גרוע מזה שלנו, אבל נצטרך לקצץ בצורה דראסטית בהוצאותינו. אנו חיים בדירה בת שלושה חדרים, יש לנו מכונית אחת בלבד ואין לנו מושג כיצד נעמוד בגזירה הזאת, במיוחד ב-36 החודשים הקרובים.  

לא נראה לי הוגן לפנות אל גמלאי אחרי שש שנים, לבקש ממנו להחזיר כספים שמזמן הוציא אותם ולדרוש ממנו להסביר ולהצדיק דברים שלא הוא גרם להתהוותם. נכון שמדובר כאן בכספי משלם המיסים, אבל אשתי לא גנבה, לא קיבלה שוחד, או תשלומים מתחת לשולחן וכל מערכת השכר שלה במשך 31 שנות עבודתה, מתועדת במחשבי עיריית ת"א-יפו.

נשאלת השאלה - וזאת הסיבה העיקרית בגללה תיארתי את הפרשה כולה בבלוג שלי - האם זה מתפקידו של השכיר לבדוק אם הדרגה, או השכר שהוא מקבל על עבודתו בארגון ענק, שיש לו סוללת יועצים משפטיים, הם בהתאם להסכמים הקיבוציים הארציים וחוק שרות המדינה? לעובד הממוצע (וגם לנו) אין מושג כלשהו בעניינים אלה ואם מקום העבודה נהג שלא בהתאם לחוק, צריך להפנות דרישה אליו לתקן את דרכיו הנלוזות ולקנוס אותו בהתאם לעברותיו ולא להתעמר באיש הקטן ולתת לו לשלם על טעויות הגדולים.

מה אומרים לבריון השכונתי? היטפל למישהו הגדול כמוך, אבל מי יגיד זאת לאוצר?