חוק לרון (על שמו של השופט אפרים לרון ז"ל), שנכנס לתוקפו לפני כחצי שנה, נועד לשנות את מצבם של מקבלי קצבת נכות בשוק העבודה הישראלי. מטרת החוק, הידוע גם כ- "תיקון 109 לחוק ביטוח לאומי" היא לעודד נכים לצאת לעבודה, בלי להפסיד את קצבת הנכות שלהם.

 

לפי הנתונים לפני כניסת החוק לתוקפו, הרוב המוחלט של מקבלי קצבת נכות כלל לא עבדו או השתכרו פחות מ-1,600 ש"ח. מעטים מהנכים עבדו במשרה מלאה והרוויחו משכורת מכובדת. כיום ביטוח לאומי מעניק "קצבת עידוד" במקום קצבת נכות, למי שהכנסתו מעבודה עולה על הסכום הקבוע בחוק.

 

כמי שקרובה לאוכלוסיית הנכים, אני חושבת שמדובר באבן דרך מאוד חשובה, מכמה סיבות:

 

1. שילוב מוגבלים בחברה ולא רק במעגלים הקרובים שלהם.

2. שיפור מצבם הכלכלי

3. הקטנת תלותיות במדינה ובגורמים אחרים.

4. מניסיון אישי - היציאה לעבודה בבוקר נותנת תחושה של חיוניות !

 

החוק הוא מבורך, אך יחד עם זאת, הוא פועל רק על מי ששכרו מתחת ל 7,000 ₪ ברוטו, וזה לדעתי אינו מספיק בכדי להביא לביטול קצבה. שכר כזה, מספיק כדי לחיות אולי חיים רגילים בימינו - אך למוגבלים יש הוצאות נוספות מעבר להוצאות השגרתיות של אדם שאינו מוגבל.

 

מהיכרותי הקרובה עם אוכלוסיית מוגבלי הניידות, (חלק גדול ממבוטחי אורגל, הנם מוגבלי ניידות), אני יודעת שרבים מהם עובדים באופן מלא, וגם אם הם התחילו לעבוד לפני שחוק לרון נכנס לתוקף, אין שום סיבה שיפלו אותם לרעה. ההיפך.

 

למרות כל האמור לעיל, קיימת אפליה לרעה של נכים שנכנסו למעגל העבודה לפני שחוק לרון נכנס לתוקף. לקריאה נוספת בנושא:

 

הטור של גיל גרינברג  בהארץ

 

הדעה שלי בבלוג של אורגל ביטוח