הפקידה חייגה למספר שקבלה מהבוסית שלה והשאירה הודעה במענה הקולי" גב' שוורץ אני מבקשת שתבואי מחר בצהריים למדידה לפני אחרונה של השמלות עם בתך" מה שהיא לא ידעה שההודעה התקבלה כשבבית משפחת שוורץ מתחוללת דרמה:

צוות העזרה הראשונה עשו כל מאמץ להחיות את האישה הצנומה ששכבה על הרצפה, לידם עמדה בחורה צעירה שלא הפסיקה לצעוק "אמא,אמא",, החובש רכן על האישה וניסה במכות חשמל להחזיר לה דופק ולשווא....

קבלו את הורי החתן והורי הכלה קרא התקליטן וכל הקהל החל למחוא כפיים, אט אט התקרבו גבר ואישה (הורי החתן) ומאחרייהם

הלכו אב ובתו יד ביד, הם הלכו ללות את הבת הקטנה ביום חתונתה, ככה הבטיחו לאמא שנפטרה בפתאומיות לפני 30 יום, ככה הספידה הבת הבכורה ואמרה על הקבר "אמא אני אביא את טלי לחופה, זה היה חלום חייך לראות אותה מקימה בית ואני אמלא את מקומך" והם הלכו בצעדים איטיים כשהם מנסים לחייך אבל הדמעות זלגו על הבגדים היפים ובקהל לא נשארה עין אחת יבשה.

לפתע אתה מבין שאינך מבין כלום, איזה אומץ יש לקיים את האירוע כשרק לפני 30 יום קברו את אם המשפחה, אתה מבין שאינך מבין כמה קל להעלם מהחיים הללו ולהשאיר 3 אנשים עם פצע מדמם כשבהלכה נאמר להם "לא דוחים שמחה" ועלייהם הערב לשמוח.

ויופיו של הדור הצעיר שבא לחגוג עם הכלה והחתן ולגרום להם ולו במקצת להרגיש מיוחדים ביום שאותו תכננו כ"כ הרבה זמן.

אז תחשבו על זה...