מצוות אכילת מצה כל ימי הפסח שולחן-החג

מבט מיוחד ומרתק לחג הפסח,

לפי מדרשי חז"ל, הקבלה והחסידות

לאור תורת חב"ד

מאת

הרב יוסף קרסיק

שליח הרבי

ורב אזורי בת חפר - עמק חפר

מצה שמורה עבודת יד

מצוות אכילת מצה כל ימי הפסח * איזה מצה לאכול "בשעת הדחק" * הנהגה בסדרים ציבוריים * בסעודת משיח.

"מצת מצווה"

גם השנה, לפי הוראת הרבי ייערכו בעזרת ה', מאות ואלפי "סדרי פסח ציבוריים" בכל רחבי תבל, בהם השלוחים יקבלו את "כל דכפין" להסב יחד סביב שולחן הסדר. השאלה האם יש להקפיד שכל האורחים המסובים יאכלו רק מצה שמורה עבודת יד, או שמספיק שרק שיעור המצה שחייבים לאכול מהתורה, ה"כזיתים" של מצווה, יהיו ממצה עבודת יד, והשאר יהיה ממצות מכונה?

נושא נוסף שיש להרחיב עליו - "מצה עבודת יד לילדים", שיש בענין הוראה מיוחדת של הרבי. בנוגע לשעת הדחק - על מה עדיף להתפשר: על מצת מכונה או מצת יד שרויה.

בסיום המאמר נדון האם גם ב"סעודות משיח" בשביעי של פסח, שייערכו לפי הוראת הרבי בכל רחבי תבל - חייבים השלוחים והמארגנים להשתדל שכל המסובים יאכלו מצה עבודת יד.

הבעיה החלה בדורות האחרונים

עם התחדשות המכונות והשכלולים הטכניים, שהחלו לאפיית מצות על-ידי מכונות ללא עבודת יד אדם, נתעוררה שאלה האם מצות אלו כשרות לקיים בהם מצוות אכילת מצה בפסח?

הבעיה כפולה: 1) כשרות המצות לאכילה בפסח - האם ניתן לבטוח שאין חשש חמץ במצות הנאפות במכונה. 2) כשרות המצות לקיים מצוות "מצת מצווה" - האם ניתן לקיים מצוות אכילת מצה במצות שהוכנו במכונה ולא בעבודת יד.

מחלוקת גדולה קיימת בסוגיא זו בין פוסקי הדורות האחרונים, הללו אומרים כך והללו אומרים כך, אבל אנו אין לנו אלא הוראת רבותינו נשיאינו, להשתמש אך ורק במצות עבודת יד ולא במצות מכונה.

עד כדי כך אומר הרבי - במענה לאחד שחיפש דרכים להקל באכילת מצות לנכדיו: שבשעת הדחק, כשאין הילדים יכולים לאכול מצה עבודת יד כמות שהיא, עדיף שיאכלו מצה עבודת יד שרויה, משיאכלו מצת מכונה שאינה שרויה, כי יש להקפיד ולאכול כל שבעת ימי הפסח רק מצה עבודת יד (שערי הלכה ומנהג ב,קפ).

כשרות מצות מכונה

בדורות הראשונים להמצאת המיכשור הטכני, כשהמכונות עבדו בכוח הקיטור, היו ספקות רבות בנוגע לטיב כשרותן של המצות, האם הן ללא חשש חמץ, אבל היום הזה, שישנן וועדי כשרות של בדצי"ם למהדרין מן המהדרין, שכל בית ישראל סומך עליהם, והם משגיחים ובודקים היטב ונותנים כשרות מהדרין על מצות מכונה, וודאי שמצות אלו אינן חמץ חס-וחלילה, והן כשרות לפסח למהדרין.

אך עדיין קיימת שאלה האם מבחינה הלכתית ניתן להגדירם כ"מצת מצווה" ולקיים בהם מצוות אכילת מצה, או שהם אמנם אינם חמץ, אך מבחינה הלכתית הם גם לא נחשבות למצה? הם אמנם נחשבות ל'מאפה' כשר לפסח, אך האם יש בהם את הגדר ההלכתי של מצת מצווה?

ציווי מיוחד לכווין בעת הכנת המצות

"מִצוות צריכות כוונה", כלומר שבעת שאדם עושה את המצווה עליו לכווין שהוא עושה אותה לשם מילוי ציווי הבורא; אם עושים מעשה של מצווה אך ללא כל כוונה - זה לא ייחשב שקיימו את המצווה, ולא יוצאים ידי חובה.

אך בדרך-כלל החיוב לכווין הוא רק בעת שמקיימים את המצווה, ולא בעת שמכינים אותה.

שתי דוגמאות לדבר: 1) מצוות "סוכה" - המצווה לישב בסוכה ולכווין בעת קיום המצווה בחג הסוכות, אבל אין חובה לכווין בעת בניית הסוכה, גם סוכה שנבנתה ללא כוונה לשם מצווה - כשרה לישב בה בחג. 2) במצוות "קידוש על היין בשבת", החיוב לכווין הוא רק בעת הקידוש, ואין מצווה לכווין בעת הכנת היין. כל יין כשר - ראוי לקדש עליו בשבת, אף אם לא כיוונו בעת הכנתו שהוא יין למצווה. כי בקיום המצווה עצמה צריך לכווין, אבל בהכנת "מכשירי המצווה" אין חובה לכווין.

לא כן היא מצוות אכילת מצה בפסח, המצווה לכווין גם בעת הכנת המצות - לאפות אותן לשם מצווה, ומצה שלא כיוונו בעת הכנתה, אפילו אם היא כשרה ואינה חמץ - אין יוצאים בה ידי חובת מצוות מצה!

שתי דעות באופי הכוונה במצה

ציווי מיוחד ציוותה התורה על מצת הפסח "ושמרתם את המצות", שצריך "לשמור" על המצות, ופירשו חז"ל שהשמירה צריכה להיות בכוונת הלב - שומרים על המצות שלא יחמיצו מתוך כוונה שהן יהיו ראויות לקיים בהם מצווה אכילת מצה.

בהגדרת מהות הכוונה בשמירה מביא אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך (סימן תס) שתי דעות האם הלש והאופה בעצמו צריך לכיוון לשם מצווה:

דעה ראשונה - "מעשה עם כוונה לשם מצווה" - שיהודי במו ידיו יעשה את מעשה הלישה והאפיה תוך שהוא מכווין "לשם הפסח" ורק במצה כזו יוצאים ידי חובה, אבל במצה שמעשה הכנתה נעשה בידי גוי או קטן שאינם מכוונים, הרי חסרה כוונת העושה, ו"אין אדם יוצא בה, לפי שאינו מתכוין לשם הפסח". שלמרות שהיא כשרה לאכילה אין מקיימים באכילתה את מצוות אכילת מצה.

דעה שני'ה - "השגחה ושמירה שלא יחמיץ עם כוונה לשם מצווה" - ש"המשגיח" השומר שבעת הלישה והאפיה המצות לא יחמיצו, הוא צריך לכווין ששמירתו היא "לשם הפסח", "משמרה משגיח ומשמרה מחימוץ לשם פסח", אבל אין צורך שהאדם עושה המצות בעצמו, יכווין. לכן מצות שלש ואפה גוי או קטן, ויהודי גדול משגיח שהמצות לא יחמיצו, ובעת השגחתו הוא מכווין לשם מצווה - המצות כשרות.

אדמו"ר הזקן מכריע כמו הדעה הראשונה, שאך ורק מצה שהיהודי הגדול במו ידיו לש ואפה את המצות ובשעת מעשה הוא בעצמו כיוון לשם מצווה - היא המצה שניתן לקיים בה את מצוות אכילת מצה בפסח [ובלשון הזהב של רבינו: "העיקר כסברה הראשונה, ומכל מקום בשעת הדחק, שאי אפשר בענין אחר, יש לסמוך על סברא האחרונה"].

סיבת הדבר - מצה היא דבר קדוש וחפץ של מצווה: כי בשונה ממזון סעודות שבת שבאכילתו מקיימים מצוות סעודות שבת אבל הוא עצמו אינו מצווה ו"חפץ קדוש", אלא שעל-ידו מקיימים מצווה; אבל המצה עצמה היא חפץ של מצווה, לכן צריך שיהודי, "עם קדוש", במעשהו ילוש ויאפה מתוך כוונה, שזה המשפיע קדושה במצה.

הגדרת מצות מכונה

המסקנא היוצאת מן האמור, פוסק אדמו"ר הזקן, שמצה שאפה גוי או קטן אינה מצה כשרה למצוות הפסח, ומעתה אנו באים לדון בנוגע למצות שנאפו במכונה, שיהודי גדול לחץ על כפתור הפעלת המכונה, והוא מכוון בעת לחיצתו שהאפיה הינה לשם מצווה - האם זה נחשב ש"האדם עושה את המצות", או שזה נחשב ש"המכונה עושה", והאדם רק "גורם" ולא עושה?

הדיון נוגע לעוד כמה סוגיות הלכתיות, לדוגמא: אדם שלחץ על כפתור והדליק מכונה לאפיית מצות בשבת, אם נאמר שזה נחשב שהאדם אופה את המצות, יש מקום לומר שכל זמן שהמכונה עובדת הוא עדיין "מחלל שבת"; אבל אם זה לא נחשב שהוא בידיו אופה את המצות, הרי הוא נחשב למחלל שבת רק בעת לחיצתו על הכפתור, והאיסור של תורה אינו ממשיך עליו כל עוד המכונה עובדת.

כך גם בעניננו - האם לחיצת כפתור ההפעלה מחשיבה את האדם כאופה המצות, או שאינו נחשב שהאדם האופה.

למעשה פוסקים רוב רבני הדורות האחרונים שזה אינו נחשב שהאדם האופה, הוא נחשב רק "גורם", ולכן מצות אלו אינן המצות הראויות לקיים בהן את מצוות אכילת מצה בפסח [אף אם הן כשרות, שאינם חמץ]. וכדי לקיים מצוות מצה בפסח צריכים לברך על מצות עבודת יד.

הוראת הרבי ל"שעת הדחק"

עתה נבין את הוראת הרבי האמורה "לשעת הדחק", לילדים קטנים אשר אינם יכולים לאכול מצה עבודת יד כמות שהיא, וניצבת בפניהם שתי אפשרויות - או לאכול מצת מכונה או לאכות מצה עבודת יד שרויה במים.

הדילמה הניצבת כאן היא שיש לוותר על הידור מסויים, והשאלה על מה עדיף לוותר: או על ההידור שלא אוכלים מצה שרויה במים בפסח או על ההידור לאכול מצה עבודת יד?

והרבי הכריע שעדיף לוותר על ההידור של מצה שרויה מאשר לוותר על ההידור של מצת עבודת יד, ולכן, אומר הרבי, לאכול מצה עבודת יד אפילו שרויה, ולא לאכול מצת מכונה.

סיבת הדבר:

מצת מכונה להכרעת אדמו"ר הזקן, למרות שגם היא עשויה מקמח ומים, אינה נחשבת למצה מבחינה הלכתית, והאוכל אותה אינו מקיים מצוות מצה כלל ועיקר; אבל מצה עבודת יד שרויה, למרות שבהשרייה במים מפסידים "הידור מצווה", בכל-זאת האוכל אותה מקיים מצוות אכילת מצה, לכן בכל מקרה וצורה, עדיפה מצה עבודת יד ממצת מכונה.

לאכול כזית מצה עבודת יד כל יום משבעת ימי פסח

עתה נבאר את מנהגנו לאכול מצה עבודת יד במשך כל שבעת ימי חג הפסח, ולא רק בליל הסדר.

שתי מצוות מרכזיות בחג הפסח: 1) לאכול מצות. 2) לא לאכול חמץ. הציווי לא לאכול חמץ נמשך כל ימי הפסח, אבל מצוות אכילת מצה קיימת רק בליל הסדר, ואילו בשאר ימי הפסח אכילתו "רשות", ואין חובה לאכול מצה [אפשר לאכול דברים אחרים].

למרות שאין חובה לאכול מצה חוץ מליל הסדר, באכילת מצה כל שבעת הימים מקיימים מצווה - "אף על פי שאין חובה לאכול מצות כל שבעה, מכל מקום אם אוכל, מקיים מצוה בכל שבעה".

מסביר את הדברים אדמו"ר הזקן ב"לקוטי תורה":

הזוהר הקדוש מגלה שמצה היא מאכל האמונה ומאכל הרפואה, כלומר שבאכילת מצה זוכים בשתי סגולות ברוחניות ובגשמיות: בגשמיות - רפואה ובריאות לגוף. ברוחניות - בנשמה, חיזוק הכוחות הרוחניים, ההכרה, הידיעה והאמונה בהקב"ה, ולזכות בדרגת ביטול והתקשרות אמיתית ומושלמת בבורא.

שבע תכונות יסוד בנפש האדם - חסד, גבורה, רחמים, נצח, הוד, יסוד ומלכות - ובאכילת מצה במשך כל יום ויום משבעת ימי הפסח מקדשים תכונה נפשית אחת, כך, האוכל מצה כל שבעת הימים מקדש את כל תכונות נפשו.

מדובר רק על "מצה עבודת יד", שרק בה כוחות וסגולות, אבל במצת מכונה - אין כוחות וסגולות, כי אף אם היא כשר ואינה חמץ, הקדושה שורה כאמור, רק במצת יד שהכין אותה היהודי בכוונה לשם מצווה.

לכן כל יום משבעת ימי הפסח יש לאכול לפחות כזית מצה עבודת יד. ומדובר על כל אחד גם על ילדים, כדי שאף הם יזכו במעלות ובסגולות המופלאות של המצה.

אכילת מצה ב"סעודת משיח"

למרות שבכל שבעת ימי פסח כשאוכלים מצה מקיימים מצווה וזוכים בסגולות והשפעות רוחניות, יש מעלה מיוחדת באכילת מצה דווקא בסעודה אחרונה של החג, סעודה הנערכת לקראת צאת היום השביעי, הקרויה "סעודת משיח", כתקנתו של מורנו הבעש"ט לערוך מעין סעודה שלישית בנטילת ידים כו', באחרון של פסח.

סעודה זו קיבלה חיזוק והתעוררות מיוחדת אצל הרבי, ובשונה משאר סעודות החג שערכם בהיכל קדשו ["אנא ומלכא בלחודוהי"], הרי סעודה זו ערך בהתוועדות בצוותא עם כל עדת החסידים, ופעמים רבות הדגיש שסעודה זו מיוחדת לדורנו, דור הגאולה.

עינינו ראו ואוזנינו שמעו מפה קדשו של הרבי את ההבטחה והבשורה שדורנו הוא הוא הדור האחרון לגלות והדור הראשון לגאולה השלימה - ואם בכל ימי הפסח זוכים בסגולה ובמצווה באכילת מצה שמורה, על אחת כמה וכמה שבסעודת המשיח, שכשמה כן היא "סעודתו של משיח" לא סעודת "הכנה" למשיח, אלא סעודת משיח ממש, בסעודה זו אוכלים מסעודתו של מלך המשיח,

הרי באכילת מצה שמורה עבודת יד בסעודה זו - מתחברים לכוחו של מלך המשיח ומעוררים ומזרזים את התגלותו מיד.

לכן יש להשתדל שכל ציבור האורחים בסעודת המשיח יאכלו בסעודה מצה שמורה עבודת יד, ולכל הפחות כזית מצה לכל אחד ואחת, ומסעודה זו נלך לקבלת פני משיח צדקינו, בקרוב ממ"ש.

תגובות והערות-הארות יתקבלו בשמחה, למייל: ryk613@gmail.com