בשעות אחה"צ, בדרכי הביתה מהמשרד, אני יורד מנתיבי איילון במחלף רוקח, מגיע לרחוב חיים לבנון וממשיך בו עד לרמזור בפינת רחוב איינשטיין, שם אני נאלץ בד"כ להמתין מספר דקות עד שהאור הופך לירוק. רמזור זה נמצא ליד הכניסה הראשית לאוניברסיטה ואני מוצא עניין רב בהתבוננות בעשרות הצעירים החוצים לפניי את הכביש, או ממתינים אף הם לאור ירוק.

רובם נראים כחברה רגילים, אבל יש כמה קבוצות המתבלטות, כמו למשל סטודנטים ממוצא אתיופי, או נערות ערביות מוסלמיות עם כיסוי ראש (ההופכות כנראה בסיום לימודיהן לאקדמאיות מחוסרות עבודה). חרדים לא נראים כלל באזור זה (אם כי לא חסרים כאלה ברמת-אביב. הייתכן, כי הציבוה כמטרת השתלטותם הבאה?), יש להניח, כי צורה זאת של לימוד, בה אין הפרדה בין המינים, היא לזרא בעיניהם.     

אני סוקר את הולכי- (וממתיני-) הרגל אחד-אחד, מנסה לעמוד על מוצאם, גילם, אופיים, לנחש איזה מקצועות הם לומדים - אני מניח, כי כל הבאים בשערי בית האולפנא הם סטודנטים - אבל בעיקר, מתפלא בכל פעם מחדש על המגוון האינסופי של טיפוסים שהטבע יצר, כיצד זה בין מיליוני, מיליארדי בריות, אין שתיים הזהות לחלוטין. אני מבין, כי גם בין תאומים `זהים` קיימים הבדלים זעירים, שרק מי שמכיר אותם היטב מודע להם.

אני גם מספיק להרהר - לפני שהאור מתחלף - בסוגיה, מה דק הוא הגבול בין היופי והכיעור.

בסך הכול רובנו הגדול נולד עם אותם נתונים עצמם. גוף, שתי זוגות רגליים וידיים, אברי רבייה, ראש, עם שתי עיניים, אף ופה במרכזו ושתי אוזניים לצידו, המכוסה שער (שלא לדבר על האברים החיוניים בתוך תוכנו, שבלעדיהם היינו גופים חסרי חיים). זה בערך הציוד הבסיסי אותו ניפקו לנו באפסנאות החיים ועמו אנו צריכים להסתדר. הבעיות מתעוררות כאשר מיקומו של אחד, או אחדים מהפריטים הללו חורג מהסימטריה, גדול/קטן יותר מהנורמה. כל סטייה קטנה ימינה, שמאלה, למעלה, למטה, יכולה לגרום לכך, כי בעליו ייחשב לא מושלם, מכוער, או אפילו דוחה. הבעיה קיימת בעיקר אצל הנשים, הן הרי אמורות להוות את המין היפה. במקרים רבים יכול ניתוח קוסמטי לתקן את מה שהטבע קלקל. מכרה טובה שלי נולדה עם אף ענקי מעבר לכל יחס. הוריה דאגו עוד בגיל הרך שהיא תנותח והיום לא רק שאין זכר לפגם בולט זה, אבל היא יפיפייה מדהימה, שכל גבר מסתובב אחריה ברחוב.

מאידך, יש לנו מכרה אחרת, שבחרה לא לעבור ניתוח קוסמטי דומה. היא נעימת סבר, אך באמצעות שיפוץ זעיר, יכלה להיחשב אפילו נאה. כשאנו נפגשים בחברה, אני מהרהר לעתים בכך, אבל מעולם לא דברתי עמה על הנושא. לבסוף הגעתי למסקנה, כי אותה גברת, יותר מאשר רוצה להיות יפה, מעדיפה להישאר ייחודית. אלה הפנים שזכתה בהן בלידתה והן אך ורק שלה, היא התרגלה אליהן, אוהבת אותן ולא אכפת לה מה אחרים חושבים עליהן.

הלוואי וכולם היו מתייחסים בצורה דומה לנתוניהם הטבעיים. נושא כאוב ביותר הוא מה שאנו מעוללים למכאניזם המופלא הזה, ששום מהנדס לא הצליח ליצור משהו שמתקרב אפילו לקרסוליו, שקיבלנו חינם אין כסף עם יציאתנו לאוויר העולם. מעבר לתאונות במכונית, בבית, במקום העבודה, בספורט אתגרי, שעם קצת יותר זהירות, חלקן לפחות היו יכולות  להימנע והמלחמות האכזריות שאולי טבועות בטבע האדם, אנו מתעללים בגופנו ללא רחמים, כאילו היה אויבנו המר ביותר. מפטמים אותו בשומנים, בג`אנק פוד, מרעילים, משחיתים אותו, איננו שומרים על כשירותו ולעתים קרובות מדי, גורמים תוך כמה עשורים להשחתתו המוחלטת.

מדוע מטפל האדם הממוצע יותר טוב במכוניתו, מאשר בגופו?

כשאני מזדמן למקום בו נמצא ציבור אנשים כלשהו - לא ליד הרמזור ברחוב איינשטיין - אני שואל את עצמי לפעמים, לאן נעלמו צעירים תמירים, רעננים אלה, שנראו בריאים כל-כך? מה קרה להם שהפכו לבעלי כרס של בירה, שמנים, בעלי שיניים מקולקלות, עור גס, חסרי כושר גופני, המתנשפים בכבדות אחר מאמץ גופני קל. חדשות לבקרים מתפרסמים בעיתונות, באינטרנט מחקרים חדשים על מה שאסור, מה שמזיק ומה לעשות, כדי לשמור על בריאותנו. רבות מהעצות ה`טובות` האלה סותרות זו את זו והממסד הרפואי המתגאה (בצדק) בהישגיו הכבירים, אינו מסוגל לגבש משנה בריאותית מקיפה, המקובלת על כולם, שלא יקומו לה תיכף מתנגדים חריפים.

לאוזנם של רבים מאלה הממתינים ליד הרמזור צמוד טלפון נייד. אני רחוק מהיות שמרן ומאמץ בנפש חפצה כל חידוש טכנולוגי המקל על חיינו, אבל נשאלת השאלה - ואני כבר לא אזכה לראות את התשובה שלה - מה תהיה השפעת הקרינה ממכשירים אלה, ולו אפילו המזערית ביותר, על הדורות הבאים? על שאלת הסכנה הבריאותית מקרינה תנורי המיקרוגל נכתב, כי היא נתונה עדיין במחלוקת. גם מסך המחשב הזה שאנו מבלים לפניו שעות שהולכות ורבות בהתמדה, משפיע כנראה על גופנו בצורה כלשהי. אנחנו שפני הניסיון, בעוד דור, או שניים אולי כבר לא תהיינה מחלוקות, התוצאות תהיינה ברורות ואני מקווה מאד, כי לא הרות אסון.

בתקופה קדומה נלחם האדם בסכנות מוחשיות, כמו חיות טרף אימתניות שראו בו את ארוחתם המזדמנת הבאה. הסכנות של ימינו סמויות, אבל קטלניות יותר. הן לא פוגעות רק בקורבנות יחידים, כי אם גם בילדיהם וילדי ילדיהם ועלולות אפילו לכלות את האנושות כולה. אני רואה שחורות? נתון לפסימיות יתרה? בעל פנטזיות אפוקליפטיות? יתכן, אבל מי יוכל לומר לנו בבטחה, כי זה לא יקרה?

אלה הן רק חלק מהמחשבות שחולפות בראשי בהמתנה הכמעט יום-יומית ליד הרמזור בשכונתי, מי יודע איזה מחשבות היו מתעוררת בי ליד שוק הכרמל למשל, או בשכונת התקווה, או בבני ברק?