בדיוק בזמן הזה, לפני שנה, הורכבה ממשלת
נתניהו. ציפי לבני סירבה להיכנס אליה, אבל מה שהיה אז, לא בהכרח יהיה נכון בקרוב
כי השינויים הקואליציוניים של 2010 בפתח.
במסגרת עיסוקי כיועצת אסטרטגית לקמפיין
של אחת המפלגות בבחירות האחרונות, ישבתי באחד הימים מול פוליטיקאי מוכר, שקיבל
שיחה ממו"ל ומבעלים של אחד מארגוני התקשורת הגדולים והחזקים במדינה. תוכן
השיחה לא נעטף במסווה: הוא נועד להשפיע על מערך הכוחות הפוליטי המקומי. השיחה
שיקפה את אותו ציר אנכי שנועד לתאר בדמוקרטיות ליברליות את היחסים הלא שיוויוניים
שבין השלטון לבין הציבור, או בין אליטות בעלות השפעה לבין המסה. המינוח המקצועי
המתאר זאת היטב הוא הכיוון של מלמעלה למטה (up-down). תוכן השיחה האדנותי שיקף את האינטרסים האישיים של המו"ל
ואת הפגנת יכולתו לשלוט בפוליטיקאים.
מהפכת ה"מטא-סיקור"
אינני חדשה בתחום הזה של הסימביוזה שבין
זירות התקשורת והפוליטיקה. כיום אני חוקרת אותו, כותבת עליו ומלמדת אותו במסגרות
אקדמיות. שבוע אחרי שבוע בשנים האחרונות, למול קהל של סטודנטים אני מופתעת לגלות מחדש עד כמה מתקשים, אפילו אלה שיש יותר
כלים בידם, לפענח את תמונת העולם הנשלטת לחלוטין בידי אג'נדות שנקבעות בעיתונות, בעיקר
המסחרית והרייטינגית.
מתברר שגם הם חסרי כלים הנחוצים כדי
לפרק את המוצר התקשורתי המוגש במגוון אמצעי התקשורת ולהבינו על מגוון המרכיבים שבו.
האם יש דרך להנגיש ולהנהיר את המוצר התקשורתי?
בשנים האחרונות עובר תחום סיקור התקשורת
הפוליטית מהפכה שכותרתה היא "מטא-סיקור" metacoverage)). במסגרת מהפכה זו מתקלפת העיתונות שמסקרת את הפוליטיקה מיותר
ויותר מנגנוני הגנה והסתרה ומשתפת את הציבור בפרקטיקות מקצועיות ובשיקולים נסתרים
מהעין בנוגע לסיקור זירת התקשורת הפוליטית. במסגרת "סיקור העל" הופכים
ארגוני התקשורת באמצעות שלוחיהם העיתונאים ליותר שקופים ונתונים לביקורת למול
ציבור צרכני התקשורת.
דן ראת'ר, מגיש העוגן האגדתי של סי-בי- אס
במשך כמה עשורים התנצל בפני צופיו על דחיקת המקצועיות העיתונאית לטובת אג'נדה
פטריוטית לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר 2001. הניו יורק טיימס נקט בצעד דומה בכותרת
מפתיעה שלושה שבועות לאחר הפיגועים.
ידועניזציה במקום השבחת המוצר התקשורתי
בישראל התהליך הזה לובש אופי שונה. הוא
לא מתנהל בזירת התקשורת עצמה. במקומו ישנה למשל תופעה של עיתונאים ה"מתפכחים"
לאחר שנות עבודה רבות, שבהן לקחו חלק ביצירת תרבות תקשורתית המאופיינת בשיתוף
פעולה בין הממסדים, במקום לנהל אתם יחסי עימות. עמוס רגב, עורך ישראל היום, ובעבר
עיתונאי בכיר במשך שנים רבות בידיעות אחרונות ובמעריב, נזכר באחרונה, בשל התלהטות
המלחמה שבין עיתונו לבין ידיעות אחרונות והעלאת הצעת החוק שנועדה לחסום משקיעים
זרים כבעלי עיתונים בישראל, לחשוף לפתע את האמת בפני קוראיו ולעשות אאוטינג למו"לים
של ארגוני התקשורת המתחרים.
רגב מעולם לא חשף קודם לכן את הדברים:
"הם לא רק משוטטים במסדרונות השלטון", הוא כתב, "אלא מנסים לקבוע
מי יאייש את משרות השלטון, ראש ממשלה, שרים, מנכ"לים". רגב מודה
בפטרונות המאפיינת את עיתונות הזרם המרכזי, שאליה היה שייך ברוב שנות עבודתו
כעיתונאי, כי "הקוראים אינם מודעים ברוב המקרים ל'אלכסונים' הנמתחים הרחק
מעיניהם: לקשר האפל שסופו מיתרגם לכוח, עוד כוח".
עיתונאים אחרים בוחרים חלופה אחרת: לאחר
שטוו כבר את הקשרים מבפנים הם פשוט פונים לפוליטיקה או להסתעפויותיה המגוונות. ראו
בלוג קודם מתאריך 2.4.10. גם טכנולוגיית האינטרנט שנועדה ל"שבור" את
הכיוון השרירותי של "מלמעלה למטה", מנוצלת בידי חלק מהעיתונאים בישראל, שלא
כמו בעולם המערבי, לתהליך של האדרה אישית וסלבריטיזציה במקום להשבחת המוצר
התקשורתי והפיכתו לדמוקרטי ולשקוף יותר, תוך דיון אמיתי בעבודתם הם.
