פרשת "שמיני"

                מתוך עלון "חוויית השבוע" של "החוויה היהודית"

"וַיֹאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן, קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַעֲשֵׂה אֶת חַטָּאתְךָ וְאֶת עֹלָתֶךָ וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם..." (ויקרא ט'/ז').

יום הקמת המשכן, היום השמיני למילואים, חל בראש חודש ניסן. היה זה אירוע מכונן בתולדות עם ישראל - כל העם נכסף לאותו יום והתכונן לקראת היום הזה.

על עוצמת הקדושה שירדה לעולם ביום הקמת המשכן כתב הספורנו והדגיש את הכתרים שהוענקו ליום ייחודי זה, שהיה ראשון לעשרה עניינים חשובים ביותר:

א.ראשון למעשה בראשית  ב.ראשון לנשיאים  ג.ראשון לכהונה  ד.ראשון לעבודה  ה.ראשון לירידת האש   ו.ראשון לאכילת קודשים  ז.ראשון לאיסור הבמות  ח.ראשון לראשי חודשים  ט.ראשון לשכון שכינה בישראל  י.ראשון לברך את ישראל.

היום השמיני, היום בו הוקם המשכן, התאפיין בקדושה גדולה, בשמחה ובשלמות. אם כן, תהיה גדולה היא, שליום כה חשוב כיום הקמת המשכן היה משה צריך לבקש ולשכנע את אהרון שיקרב אל המזבח לעשות את עבודתו כנ"ל? ממה חשש אהרון?

על הביטוי "קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ" אומר רש"י:  "שהיה אהרון בוש וירא לגשת, אמר לו משה: למה אתה בוש? לכך נבחרת!" אהרון היה גם בוש וגם ירא, ואומרים חז"ל : "שהיה אהרון רואה את המזבח כתבנית שור והיה מתיירא ממנו", כלומר: המזבח הזכיר לאהרון את חטא העגל, בו היה מעורב, ולכן חשש לגשת אליו.

אך רש"י מתייחס בהסברו רק את עניין הבושה, ולא מזכיר כלל את יראתו של אהרון, כדי להדגיש שיראתו של אהרון נבעה מתוך זה שהיה בוש. משה, שהכיר היטב את אהרון אחיו, ירד לסוף דעתו והבחין באופיו

שהיתה טבועה בו מידת הענווה והבושה. על אודות הבושה ניתן ללמוד מדברי חז"ל שכל מי שבּוֹש, לא במהרה יחטא.

כאן באה לידי ביטוי הפניה של משה אל אהרון באומרו "כי לכך נבחרת!" - לא נבחרת לכהונה

באופן מקרי, אלא - הבחירה היתה בזכות מידות הבושה והענווה הטבועים בך, ענוותנותך הביאה אותך לידי בושה וביטול עצמי לרמה של "ונפשי כעפר לכל תהיה". ה' בחר בך לעסוק בקודש, אתה ראוי לכך! לכן, אל לך להתבייש, גש ו"וַעֲשֵׂה אֶת חַטָּאתְךָ וְאֶת עֹלָתֶךָ וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם...".

אהרון הבין את גודל התפקיד, אך מידת הענווה והבושה גרמו לו לחשוש לגשת אל המזבח. לכן היה צריך משה לשכנעו ולבקשו "קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ" - גש והתקרב לעבודת הקודש למלכו של עולם.