לקחתי על עצמי משימה קשה בשבוע שעבר: לספר על השואה בכיתתה של נכדתי בת התשע וחצי. מורים רבים קיבלו הכשרה מיוחדת על הנושא והם בטח שופעים נתונים, אך יש חשיבות רבה בכך, שכל עוד חיים אנשים שחוו בעצמם את המאורעות האיומים האלה, יופיעו הם לפני הקהלים השונים ויספרו בשפתם הם על מה שעיניהם ראו. נקודה חשובה שזכרתיה לפני שרגלי דרכה בכיתה ד' של נכדתי: בגיל זה יודעים הילדים מעט מאד על ההיסטוריה והגיאוגרפיה ובינינו, זה גם לא כל כך מעניין אותם. לכן, לא דיברתי לקהל הצעיר שלי על נושאים אלה, אלא ניסיתי להעביר להם מהי הרגשתו של ילד בגילם במצב דומה.

התחלתי בזה שהסברתי לזאטוטים - שכמובן נולדו כאן, או עלו בגיל צעיר - על השוני בין החיים במקום בו כל אחד מסביבך הוא יהודי, לבין מצב בו אתה מודע מגיל צעיר לכך שאתה שייך למיעוט ויש כאלה שאינם אוהבים אותך ואפילו עלולים לפגוע בך. סיפרתי על מקרה בו בדרך מבית הספר נתקלתי בכנופיית פרחחים. הילדים החלו להשמיע קריאות אנטישמיות ואני ברחתי עד לביתנו. הייתי פחות מבוהל מאשר מזועזע. "מאין ידעו הפרחחים, כי אני יהודי?" במשך דקות ארוכות בדקתי בראי את פניי, אבל לא הצלחתי לגלות בהן מאפיינים יהודיים.

בהמשך ציינתי, כי אלה היו שנות מלחמה. למזלם, הילדים לא ידעו בדיוק מהי מלחמה. לא נכנסתי להסבר מקיף, רק הזכרתי, כי למלחמה בד"כ מתלווה מחסור במזון ועליות מחירים וכיוון שחלק מבעלי חנויות המכולת היו יהודים, הקונים האשימו אותם בגרימת בעיות אלה. בדומה סיפרתי גם, כי עקב ההפצצות הליליות חלה חובה להאפיל את החלונות. אם קרה שדרך מקרה הסתננה קרן אור זעירה מחלונה של משפחה יהודית, השכנים צרחו, כי היהודים מנסים לאותת לאויב.   

לאחר מכן מניתי חלק מההגבלות שהוטלו עלינו הדרגתית, החל מזה שהחרימו את מקלטי הרדיו שלנו, מכשירי הטלפון, היה צריך למסור לשלטונות את האופניים שקיבלתי ליום הולדתי וסגרו את בית הספר. כמובן, בדומה לתקופת חופשת הקיץ,  תחילה שמחנו, אבל אחר זמן-מה התחלנו להתגעגע לביה"ס. בהמשך חייבו אותנו לענוד תלאי צהוב על הבגד ולבסוף היו צריכים כל היהודים לעבור לגור בגטו שהוקם באחת השכונות. 

הגטו היה מושג חדש לגמרי עבורם, עד עתה הם שמעו רק על המחנות. סיפרתי, כי זה היה עלול להיות גם גורלנו, אילולא הטיל הצבא הרוסי טבעת מצור על עיר הבירה ההונגרית. (כאן נאלצתי להבהיר, כי הרוסים לא עשו כן מתוך כוונה להושיט סיוע ליהודים, כי אם זאת אופייה של המלחמה: כיבוש ארצות האויב). בתוך הגטו גרו בעיקר נשים, ילדים וזקנים, כיוון שהגברים נלקחו למחנות עבודה. לא קעקעו מספרים על זרוענו כמו במחנות, אבל מלבד חתיכת לחם שבועית קטנה ומרק דליל - שאני הייתי צריך להביאו יום-יום, כיוון שאימי לא הייתה בקו הבריאות - לא היה לנו כל מזון אחר ורעבנו. הדף האוויר מההפצצות שבר את החלונות ובקור המקפיא של חורף אירופאי ישבנו במעיל, עם כפפות בחדר. הצפיפות הייתה רבה, גרנו 16 אנשים בדירה בת שלושה חדרים.

פעם גם ירו לעברי, כפי שכבר תיארתי בספרי "סוכריות מפולפלות": "הוטל עלינו עוצר ולרחוב יכולנו לצאת רק בין 10 ל-12. במשך הלילה כיסה מעטה שלג כבד את העיר ועל אף העוצר, התגנבתי עם עוד ילד אל הכיכר, לקרב של כדורי-שלג. תחילה היינו זהירים ומפעם לפעם הבטנו לצדדים, אם לא מתקרבת דמות חשודה, אבל אחר-כך שקענו כל-כך במשחק, שהכול נשתכח מלבינו. לפתע שמעתי שריקה מוזרה ליד אוזני. הסתובבתי ובמרחק של כעשרים מטרים, הבחנתי בגבר לבוש מעיל-עור הצולף לעברנו מאקדחו. חבל שמישהו עם שעון-עצר לא נוכח במקום. אני בטוח, כי העמדנו שיא-נוער חדש, כל-כך מהר ברחנו אל תוך הבית".

הזקנים והחולים נפלו כמו זבובים. רק אחר המלחמה נודע לנו, כי זה היה גם גורלה של סבתי. בניה נלקחו למחנות והיא מסכנה נספתה לבד אי-שם בגטו, אולי במרחק רחוב, או שניים מאתנו ואיש אינו יודע איפה נטמנו שרידיה.

אפילו בפרק-זמן בו מותר היה לצאת לרחוב, "לא התענגנו מהטיול באוויר הצח, כיוון שבכל אתר היו מונחות גוויות. אין לדעת אם כתוצאה מריבוין, האדישות הגוברת, חולשה מפאת הרעב, או משלושת הסיבות גם יחד, המתים פשוט נעזבו ברחוב והולכי-הרגל נאלצו לעקפם. גופתו של גבר לבוש מעיל גשם הייתה מונחת במשך ימים אחדים לפני שער ביתנו, כך שכל היוצאים מהבניין נאלצו לדלג מעליו. הרגשתי פחד רב מהמת וכשהייתי מוכרח לצאת, הפניתי תמיד את ראשי ועצמתי חזק את עיניי, אבל אז חששתי פן אדרוך עליו".

את שיחתי עם התלמידים סיימתי בכך, כי אחר סיום המלחמה החלטתי, כי הייתי רוצה, שילדיי לעתיד יגדלו במדינה בה לא שונאים אותם, הצטרפתי לתנועת נוער ציונית ועליתי ארצה.

ברגע זה הושמע צלצול והשיעור הסתיים. בהפסקה נגשו אליי מספר ילדים. אחד שאל מדוע לא צילמתי בגטו. הסברתי, כי אף אם הייתה לי מצלמה ופילם, הייתי מסכן את חיי. יתר השאלות היו פשוטות יותר: האם נפגשתי עוד פעם עם חברי בו שיחקנו בכדורי שלג (לא) והאיש שירה בנו (לא), האם אבי היה במחנה (כן)?

 שאלתי את נכדתי אם היא מרוצה והיא ענתה לי שכן. אני מקווה, כי בראשם של הילדים נותר משהו מהרצאתי בת ה-35 הדקות, אם לא משהו אחר, לפחות זה: מדוע הם נולדו וחיים במדינת ישראל ולא במדינה אחרת.  

(הצילום המצורף נעשה ליד בית הכנסת הגדול בבודפשט, תיכף אחר השחרור).