כבר עשר שנים שמחקר התקשורת מנסה לבחון את השאלה האם יצליח האינטרנט לייצר מרחב ציבורי חדש שיוויוני יותר, דמוקרטי יותר, הנתון פחות לשליטת הגורמים האליטיסטיים בתקשורת ובפוליטיקה - "שוערי הסף", אשר קובעים במידה רבה ואולי מוחלטת את עיצובו של סדר היום הציבורי. האופטימיים מבין החוקרים נסחפו. הם התייחסו לאינטרנט כאל "חוויה מתקנת", כאל מדיה שתשיב את כבודה של כיכר השוק האתונאית שבאמצעותה אנשים יוכלו מחדש להשפיע על הפוליטיקה.

בעיניהם של האופטימיים, האינטרנט הוא האפליקציה הטכנולוגית המושלמת של ה"פוליטיקה החדשה", זו שתכפר על פגמיה של הדמוקרטיה הייצוגית. הפוליטיקה החדשה הזו מתמקדת בעיני האופטימיים באנשים אמיתיים, בקהילה, ומקשרת בין הממסד השלטוני ובין האזרח שלא בדרך המסורתית "מלמעלה למטה".

אבל מקרה בוחן קטן ומאד משמעותי בעיני - שבחרתי לכתוב עליו דווקא ביום הזיכרון, ערב יום העצמאות - מוכיח אולי שדווקא הפסימיים צדקו. אלה הפסימיים שחזו מראש שמדיית האינטרנט תשעתק כמעט באופן מושלם את דפוסי ההתנהלות של עיתונות הזרם המרכזי (ראו גם מאמרה של ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר, העין השביעית האחרון).

פרץ של פאתוס לאומי

המדובר בפרשת אורי תובל, סגן עורך מוסף הארץ, שהעיז לפרוש בסטטוס בפייסבוק משנה פוליטית מגובשת המתארת נכון את הקשר שבין ייצוגי הנרטיבים בתקשורת - הישראלי והפלשתיני - לבין היכולת להגיע להסדר מדיני באזור. עמדתו כפי שהובעה בהרחבה ברשת החברתית, נוסחה בבהירות והיה בה כדי לאתגר את הקונצנזוס. היא היתה הפוכה לשיח הצפוי והמקובל במקרים כאלה בעיתונות הזרם המרכזי. תובל עשה זאת אחרי סדרת ראיונות רגשניים רוויי פאתוס לאומי שהעניקו בני משפחת פרץ השכולים לתקשורת.

תובל, דווקא כבן למשפחה שכולה ממלחמת יום הכיפורים, יצא נגד התפישה המקדשת מאבק על רגבי אדמת ארץ ישראל, כפי שתיארה אותם, כמעט בצורה אירוטית, האם השכולה, מרים פרץ (ולא במקרה הציעה עיתונאית הימין יפעת ארליך את האם השכולה כמדליקת משואה ביום העצמאות תוך שהיא מכנה אותה בטעות חנה פרץ, אסוציאציה להקרבה של אם אחרת מהתלמוד), לטובת הרצון להשתחרר מכבלי הפאתוס והמשיחיות שמטילים עלינו בעלי השקפות כאלה שבעטיין קשה למדינת ישראל, תחת כל שלטון - בין אם ימני או שמאלי, להתקדם לקראת חלוקת הארץ וכינון שלום עם השכנים.

סטטוס בפייסבוק אינו עמדת עיתון

עוד לא הספיקה הקהילה באינטרנט, להיחשף לדיון, לחשוב עליו, לנסח עמדה ולהגיב וכבר השתלטו ארגוני ימין נחושים כדי ליירט את הכותב. המתקפה הגיעה קודם כל בצורה מאורגנת על ידי אתרים שמנוסים בלוחמת אינטרנט נגד השמאל ומזמן כבר ידוע שהאינטרנט משמש את תומכי הימין הרבה יותר מהרוב הדומם (ראו מקרה ההתנתקות והטוקבקים), ורק אחר כך כשהדברים של תובל כבר היו צבועים בצבעים של בוגדנות, זלגה העמדה האחרת שלו והמחשבה המאתגרת והשונה אל היחידים שנאלצו להתקפל למול הארטילריה המאסיווית.

תוך שימוש בשיסוי, אלימות והפחדה, הצליחו שוחרי הלאומיות הקולניים לגייס את "הדמוקרטיה החדשה" כדי להשתלט שוב על המרחב הציבורי שממילא נשלט לגמרי על ידי הממסד. כל זאת כדי להשתיק כל דעה שמנסה לייצר שינוי בסדר היום הישראלי המקדש את הסטטוס קוו והנקבע כמעט באופן אחיד על ידי מעט מדי אמצעי תקשורת שחושבים בדרך כלל אותו הדבר, למעט חריגים פה ושם. הלחץ היה כל כך כבד עד שעיתון "הארץ" - שההשקפה של הנהגתו כיום ובוודאי בשנים האחרונות משקפת את ניסוחי תובל, נאלצה משיקולים כלכליים להתנער באופן מערכתי מדבריו ולהסביר - יש לומר באופן מפוקפק - שסטטוס בפייסבוק אינו עמדת העיתון.

אורי זה ואורי זה

בדה מארקר של אתמול דווקא התפרסם ראיון עם דיוויד קני, ראש זרוע הדיגיטל של קבוצת הפרסום הבינלאומית פובליסיס, שמסביר איך הרשתות החברתיות ובראשן הפייסבוק הן מהפכה התקשורתית, החברתית והפוליטית הכי משמעותית של העת הזו ושל העתיד הקרוב. עיתונות הזרם המרכזי בחרה כמובן להבליט את התנצלותו של אורי תובל ולספר על שיחתו המרגשת עם האם מרים פרץ, שאת כאבה אכן קשה לא לחוש. אך כמובן שהמסגור שנבחר במדיה המסורתית הצניע את העובדה שבאופן מהותי הוא לא חזר בו מדבריו. הוא הביע הזדהות עם כאבה של האם, דבר שממילא היה ברור מאחר שהוא כאמור בן שכול.

הכי מאכזבת בכל הפרשה היא עמדת "הארץ" אשר בחר דווקא לייעץ באמצעות סוללת עורכי דין לעיתונאי אורי בלאו ששוהה בחו"ל - שנמצא במוקד פרשה אחרת בתחום חופש הביטוי - להישאר מחוץ לגבולות המדינה במקום להיאבק כאן מול הרשויות ובעיקר על דעת הקהל על צדקתו של הארגון העיתונאי שבשמו פעל, והפקיר לבד את עמדתו של סגן עורך המוסף שהיא לא רק עמדה אמיצה אלא בהחלט זו שמבטאת את עמדת העיתון.

לבלוג של אורית גלילי