לצורך עבודה לבגרות באזרחות, העוסקת בנושא "אובייקטיביות תקשורתית", יצאתי (יצאתי... בסה"כ  ראיון באי.מייל) לראיין את בן כספית, הכתב המדיני הבכיר של "מעריב", מי שליווה וסיקר חמישה ראשי ממשלות בעבר ובהווה וכתב שלושה ספרים, בנושא הנ"ל.

עיתונך מנהל מאבק נגד החינמון "ישראל היום". למה?

"מעריב לא מנהל מאבק נגד החינמון ישראל היום, אלא נגד הסכנה שהתופעה הזו מגלמת לחייה של העיתונות החופשית בישראל. אני באופן אישי כותב נגד ישראל היום כמעט מרגע היווסדו. שהרי אין תופעה דומה לזו בעולם. יש כאן חיבור של כסף ענק, במימדים שאי אפשר להתחרות בהם, עיתונות מטעם, בה אי אפשר למתוח ביקורת כלשהי על המנהיג, והצפת השוק בחומר הפסול הזה. אילו ישראל היום לא היה מחולק חינם, דיינו. הציבור לא היה משקיע אגורה בעיתון כזה. אילו אפשר היה לכתוב בו ולו מילת ביקורת אחת נגד בנימין או שרה נתניהו, דיינו. זה היה הופך אותו לעיתון אמיתי. אבל ב"עיתון" שבו אי אפשר למתוח ביקורת על המנהיג ומשפחתו, אין חופש. הוא עיתון, כמו שפינוקיו הוא אדם. אין בו את הנשמה הנדרשת לעיתון דמוקרטי. כל יום אפשר לראות דוגמאות אבסורדיות למה שקורה".

כעיתונאי נתקלת במקרים בהם גורם מסוים לחץ עליך לכתוב בדרך מסוימת אותה התווה?

"מעולם, ביותר מ-25 שנות עיתונות, לא הכתיבו לי מה לכתוב או לחצו עלי לכתוב או לבקר בדרך מסוימת. היו המון ויכוחים, מריבות, חילוקי דעות וכו', אבל זה חלק מהעבודה. תמיד נהניתי מחופש מוחלט, כפוף רק לעקרונות האמת ולאילוצים משפטיים".

"מצידי שיעמידו את בלאו לדין"

בעקבות פרשת ענת קם ובריחתו של אורי בלאו מספר עיתונאים, ואתה ביניהם, חתמו על תצהיר שקורא למנוע מהעמדת בלאו לדין בתמורה להעברת המסכמים שברשותו. מנגד, יש שטוענים שבלאו חצה את גבול חופש הביטוי וסיכן את ביטחון במדינה. מה אתה אומר על זה?

"חתמתי על עצומה שבטעות הודבק לה השם "עצומה למען אורי בלאו". הדבר האחרון שרציתי לעשות זה לתמוך באורי בלאו או בעיתון שלו. הסעיף הראשון בעצומה עליה חתמתי קרא לבלאו להחזיר מיד את כל המסמכים, ללא דיחוי או שיהוי. הסעיף השני קרא לסיומה של הפרשה בלי הגשת כתב אישום נגד בלאו. לדעתי האישית, התנהלותו של בלאו בפרשה, וגם התנהלות העיתון שלו, היו איומות ונוראות. מצד שני, מכיוון שכמעט כל עיתונאי (כולל אני עצמי) מחזיק חומר סודי לצורך עבודתו, ויש נוהל שהתגבש מול הרשויות בעניין הזה, לא רציתי שהפרשה תהווה תירוץ להפסקת הנוהל הזה. זה חשוב לחופש הביטוי והעיתונות. מצידי, שיגישו כתב אישום נגד בלאו על זה ששיקר או רימה את השב"כ, אבל לא בעניין החזקת החומר הסודי, כי במצב כזה נמצא את עצמנו במדרון חלקלק שבסופו, כשנגיע לתחתית, אסור יהיה לבוא במגע עם מקורות מתוך המערכת או להיחשף לחומר סודי".

בהסתכלות מכלילה על התקשורת בישראל - האם היא מגמתית לדעתך? האם רוב אמצעי התקשורת פועלים על פי אינטרסים או שמא הם מציגים את המצב כמו שהוא?

"התקשורת בישראל חופשית, חודרנית, חרוצה, צהובה ויעילה. יש בתוכה הרבה מאוד אינטרסים, אבל הם בסופו של דבר מקזזים את עצמם. יש לה נטייה מובנית שמאלה מהמרכז, אבל הנטייה הזו מתעמעמת ככל שהזמן חולף. בסופו של דבר, לעיתונאים הבכירים בישראל, יש חופש מוחלט. איש לא יכתיב לאמנון אברמוביץ, אהוד יערי, נחום ברנע, סבר פלוצקר, אני או עשרות נוספים במקצוע, מה לכתוב ומה לסקר. מדי פעם האינטרסים של העיתונים יכולים להכתיב את משקל החשיפה או גודל הידיעה, אבל מדובר בעניינים נזילים שכפי שאמרתי, בסופו של דבר, מתקזזים. העובדה שידיעות פרסם את כתב האישום נגד אולמרט בצורה מוצנעת היא חמורה, אבל לא מהותית. בסופו של דבר, הגשת כתב האישום זכתה לידיעה בעמוד הראשון. היא הייתה צריכה להיות יותר בולטת, אבל היא פורסמה. בישראל היום היא כלל לא הייתה מפורסמת, או נדחקת לעמוד צדדי. וזה ההבדל כולו".

"עיתונאי טוב - כזה שהשלטון פוחד ממנו"

במהלך הקריירה העיתונאית שלך סיקרת ראשי ממשלה ומדינאים בכירים נוספים. האם נפוצה תופעה בה אישיות בכירה מונעת כתבות לא מחמיאות מבחינתה? האם קרה שאישיות בכירה ניסתה להרחיק אותך מסביבתה? 

"אנשים בכירים לא אוהבים ביקורת. חלק מקבלים אותה באופן ספורטיבי, חלק פחות. אין ל"אישיות בכירה" דרך למנוע ביקורת או כתבות לא מחמיאות. אנחנו חיים, עדיין, במדינה דמוקרטית. הדרך היחידה היא פשוט לא לעבוד עם אותו עיתונאי. קרה לי עשרות פעמים שהורחקתי מסביבתו של נשוא ביקורת. גם בהווה, אני לא בקשרי עבודה עם ראש הממשלה, שר הביטחון ושר החוץ, ונדמה לי שקצב הכתיבה והידיעות שאני מביא לא נפגע. עיתונאי טוב זה עיתונאי שהשלטון פוחד ממנו ותוקף אותו, ולא כזה שנחשב בן בית במסדרונות".

אתה חושב שזה לגיטימי שאדם עם קשר שלילי/חיובי באופן מיוחד עם מושא הביקורת שלה תסקר אותה או תבקר אותה? אפשר למצוא במספר עיתונים עיתונאים שכותבים על רה"מ לשעבר אולמרט ועל רה"מ הנוכחי נתניהו, על אף קשר ברור בין אותם עיתונאים למושאי הביקורת.

"בנושא הקשר בין עיתונאים למושאי הסיקור שלהם, הדעות חלוקות. המקרה של דן מרגלית ואהוד אולמרט חריג בהיקפו ובמידת הקרבה. אני, למשל, מנהל יחסי ידידות עם פוליטיקאים רבים, אבל כולם יודעים שבכל הקשור לסיקור, כתיבה וביקורת - אין להם שום חסינות או יתרון כבר קרה שתקפתי בחריפות פוליטיקאים שאני מחבב ושיש לי איתם יחסי ידידות מסוימים. חלק מהם נעלבו, חלק ניתקו יחסים (ואחר כך התקררו) וחלק לא. הכול תלוי בעיתונאי. אם יש לך מערכת יחסים חברית קרובה אמיתית עם פוליטיקאי, עדיף שלא תכתוב עליו, ואם אתה כותב עליו - צריך גילוי נאות ראוי. במקרים אחרים, צריך פשוט לשרטט קווים אדומים ועקרונות קשיחים שאותם לא חוצים".

כעיתונאי אתה מסתמך על מספר מקורות, מן הסתם כאלה שיש להם אינטרס אישי, לדוגמא כאלה שנפגעו מהדמות המבוקרת ומן הסתם הם אינם אובייקטיבים בנושא. אתה לא חושש שהם יעוותו את המציאות ואולי יטעו אותך?

" זה כל העניין. מקצוע העיתונות הוא מסובך ומורכב, לכל ידיעה יש מקור ומאחורי כל מקור יש אינטרס. התפקיד שלנו זה לסנן, לבדוק, להצליב, לאמת, לחשוף ובסוף להביא את מה שנכון לדעתנו. לכן זה קשה כל כך ומורכב כל כך. אנשים שקוראים עיתון וחושבים שזה נורא קל וכל מה שצריך זה לשבת בבית ולהרים טלפונים לא יודעים איך זה באמת פועל ואת היקף עבודת הנמלים הכרוכה במשימה הבלתי אפשרית של לדעת מה קורה ולנסות להעביר את זה לציבור".