לכאורה כאשר חושבים על כך, ההחלטה להכיר בל"ג בעומר גם כיום ההצדעה או ההוקרה לחיילי המילואים, אכן מבורכת.

אבל כאשר חושבים על כך יותר לעומק, אפשר להבין עד כמה כל הענין הזה עצוב ובעיקר מדאיג.

הלוא, בעבור מה צריך להוקיר ולהצדיע לאותם מתי מעט שעדין עושים זאת?

הרי היו ימים שכלל לא היה צריך יום כזה, כי היה ברור שהשירות הסדיר הוא רק קדימון, לשנים ארוכות ארוכות בשירות המילואים.  כאשר אתה מחבר את כלל הימים ששירתת במילואים, אתה מבין עד כמה טעית ביום שחשבת שאתה פושט את המדים ויוצא לאזרחות.

עם השנים, החברה בישראל שהפכה להיות חברה בה כל אחד רק דואג לעצמו ולרווחתו, תמו ימי הערבות ההדדית, החמלה, הביחד, התחילה ההדרדרות בכל הקשור למערך המילואים. פעם אילו לא היית עושה מילואים היית יוצא מהכלל, והחברה גם ידעה "לגמול" לך על כך, היום משום מה התהפך הגלגל, ולא רק שאלה שעושים מילואים הם היוצאים מהכלל, גרוע מכך המילה מילואימניק הפכה להיות שם נרדף לפרייאר.

הדבר החמור יותר, הוא שהיום מעבר לעובדה שאתה נחשב לעוף מוזר בסביבה הקרובה שלך, היום כאשר אתה יוצא לשירות מילואים , יש סיכוי רב שיבולע לך על מעשה חסר אחריות ואגואיסטי כזה מצידך.

אני משרת כבר מספר שנים במילואים, מלבד התקופה בה טיילתי ושהיתי בחו"ל , לא פיספסתי יום אחד של מילואים,מתוקף תפקידי אני נתקל בדברים מחרידים, זה מתחיל ברגע שאני יודע שאנחנו עומדים להיות מזומנים לשירות מילואים, אם לאימון או לתע"מ.

ביום בו אני מודיע לבוס שלי שאני עומד לצאת למילואים, מיד נשמעת  מפיו ושאר עובדי החברה שפוצחים כמקהלה  קבועה "מה שוב פעם מילואים?", ואני מוצא עצמי מתחיל להצטדק, "מה קורה לכם? מה אני הולך סולו? אני חלק מגדוד, כמוני יש עוד מאות חיילים שמתגייסים". ואז מוצא עצמי עובד כפול כדי לא להשאיר זנבות, שאותו שירות מילואים לא יפגע בחברה, ושתקופת חסרוני תורגש כמה שפחות, (לא משנה שזה גם יכול לחזור אלייך  כבומרנג).

מתחילים כל ימי ההכנה של חד יומיים, תאום פה ותאום שם, ישיבות של סגל הפיקוד אחרי שעות העבודה מה שמצריך ממך לנסוע למפגשים בקיבינימט וחזרה הביתה בשעות מאוחרות. (מישהו מתגמל אותנו על כך?)

במקביל חצאי ימים אתה מבלה בטלפון, שמתקשרים אלייך כל מיני בעלי עסקים,מפעלים,חברות שמנסים להסביר לך עד כמה חסרונו של עובדם יפגע בחברה ובעסק, ושאני חייב להתחשב ולנסות לצמצם את שהותו של עובדם במילואים עד ביטול  גיוסו, כאשר לא פעם ולא פעמים במהלך השיחה נשמעת הנימה של האיום מה עלול לקרוא לעובד אילו הוא ייעדר משירות המילואים.

סליחה?????????????

למה אני צריך על המצפון שלי, פיטוריו של חייל מילואים? למה אני צריך על מצפוני שמשפחתו תפגע בגלל המילואים? קידומו? הצלחתו? הקריירה שלו ? וכו'.

ואז מגיע שלב המילואים עצמו, מתקבלת הוראה שאנחנו חורגים מכמות הימ"מ שהוקצתה לגדוד, וצריכים להתחיל לקצץ במספר המגוייסים, מה שיגרום לנטל כבד וקשה יותר על אלה שכן מגיעים, אותו נטל שעלול לגרום להם לא לבוא בפעם הבאה, אם זה באימון שבו כל גב נחוץ, כלשכן בתעסוקה בה אפשר יותר להתחשב בצרכיו של החייל, אם זה לשחררו לבחינה, סיום פרוייקט או השד יודע מה.

איך קורה שאחוז העושים במלאכה הולך ויורד משנה לשנה, ומאידך דורשים מאיתנו לקצץ ולקצץ, ובכך להכביד על אלה שכן מגיעים.

במדינה שלנו כפי שרק בישראל יכול לקרוא, משנה לשנה מבטיחים שיפור, מבטיחים תגמול לאותם אלה שנושאים בנטל, וכרגיל כאשר זה מגיע לשלב הביצוע, אז כולם מקבלים רגליים קרות, ומוצאים סיבה להקפיא, לדחות,לצמצם או לבטל.

העיקר בחדשות היום אתה שומע על משכורות עתק של מספר עם שישה אפסים שמעטרים אותו, על בונוסים והטבות שאתה רק יכול לחלום עליהם, שלא לדבר על פרשיות השחיתות שצצות כפטריות לאחר הגשם , שאולי בעצם נותנות את ההסבר לאן נעלם כספם של משלמי המיסים והנושאים בנטל.

אז  אני מרשה לעצמי לדבר בשמם של מרבי המילואימניקים, אל תעשו לנו טובות, אל תוקירו את פועלנו, אל תעריכו את מעשנו רק תנו לצאת למילואים בראש שקט ולחזור בראש שקט ולא לחשוש למקום העבודה שלנו, ללימודים שלנו, או לקריירה שלנו, כי בסופו של יום כולנו יושבים בסירה הזאת שמספר החותרים בה הולך ויורד משנה לשנה, וכאשר היא תשקע, נשקע כולנו, ואולי מה שקורה עם ההתנהלות והיחס למערך המילואים הוא סימפטום שלנו כחברה שעתידה עומד בספק.

ולסיום אני רוצה גם להודות לכל אותן הנשים, הרעיות,החברות, והאימהות שנשארות מאחור ונושאות בנטל לא פחות מיקירהם שהתגייסו ויצאו למילואים.