מתוך עלון "חוויית השבוע" של "החווייה היהודית"

"וידבר ה' אל משה, במדבר סיני, באוהל מועד..." (במדבר א'/א').

בפסוק הפותח את ספר "במדבר", מוזכרים שני מושגים אשר מהותם מנוגדת זו לזו: ה"מדבר" משתרע על פני מקום רחב מאוד והוא מוגדר כ"רשות הרבים", ואילו "אוהל מועד", מצומצם מאוד בשטחו, לעומת המדבר, והוא מוגדר כ"רשות היחיד".

ניגוד נוסף אנו מוצאים בפרשתנו, באופן מניית (ספירת) עם ישראל במדבר, בציווי: "שאו את ראש כל עדת בני ישראל, למשפחותם, לבית אבותם, במספר שמות כל זכר לגולגלותם" (א'/ב'). בביטוי  "במספר שמות" קיים גם כן שינוי מהותי בין שתי המלים המרכיבות את הביטוי. המלה "מספר" מציינת עניין אינסופי, וריבוי לגבי עם ישראל, כנאמר: "והיה מספר בני ישראל ככחול הים, אשר לא יִמַּד ולא יִסָּפֵר..." (הושע ב'/א'). לעומת זאת, המלה "שמות" מכוונת אותנו דווקא לאובייקט אותו מונים כאן, מצמצמת את הספירה דווקא לאנשים מסויימים ומתייחסת לעניין היחידני.

ניתן  להסביר ניגודים אלה ע"י הוספת ה"קדושה". הקב"ה השכין שכינתו האינסופית, שאינה ניתנת כלל למדידה ולצמצום, דווקא בתוך "אוהל מועד", המציין שטח מצומצם ביותר לעומת ה"מדבר" - רחב הידיים. הקדושה שמשכין ה' במקום ה"פרטי" משליכה ומשפיעה מטובה על המקום ה"כללי" ומחברת בין שני מושגים מנוגדים אלה  - הפרט והכלל - בין אוהל מועד שהוא "רשות היחיד" לבין המדבר שהוא "רשות הרבים" ולעולם כולו. כך פורצת הקדושה שבאוהל מועד ובוקעת מעל יריעותיו ושוטפת באור יקרות את המדבר כולו.

הקב"ה השכין שכינתו בכל אדם ואדם ע"י הנשמה שנפח בו בלידתו. כך, שכאשר קוראים לאדם בשמו, בעצם מתייחסים למהותו הרוחנית - נשמתו. כאשר משה מצווה ע"י הקב"ה למנות " את ראש כל עדת בני ישראל...במספר שמות", הכוונה להתייחסות אישית לכל אחד ואחד מן הנמנים. ע"י קריאה בשם האדם, הספירה מקבלת נופך של קדושה, כפי שמסביר הנצי"ב מוולוז'ין ואומר שמשה עמד בפתח כל אוהל ואוהל של משפחות בני ישראל וקרא בשמות האנשים שבכל אוהל. כך נתן משה רבנו ביטוי לייחודיות ולקדושה של כל אחד ואחד כפרט. בנוסף, התחברו כל ה"פרטים" למספר כולל אשר יצר את הילת הקדושה והשפיע על כולם יחד.

                                                                                             דוד דרומר