"שלח לך אנשים...איש אחד, איש אחד למטה אבותיו תשלחו כל נשיא בהם" (במדבר י"ג/ב').

המרגלים שנשלחו ע"י משה לתור את  הארץ, היו נבחרי העם ומנהיגיו, ראשי השבטים וגדולי הדור. אם כן, לא ברור כיצד צדיקים מורמים מעם אלה נהגו ברשעות וחטאו בחטא כל כך חמור של כפירה באמונה בבורא יתברך? כיצד זה לאחר שחזו במו עיניהם בנסים הגדולים ביציאת מצרים ובקיעת ים סוף, איבדו את האמונה ביכולתו של ה' להכניסם לארץ? מהפך זה מעורר תמיהה גדולה. 

התשובה לשאלות הנ"ל נמצאת בתיאור המרגלים את החוויות שחוו והמראות שראו ב-40 ימי התיור בארץ. בביקורם בארץ, נתקלו בתופעות על טבעיות - גודלם של האנשים ילידי הענק, מבנה הארץ,  הביטחון העצמי של יושבי הארץ וחוזקם, והתרשמו אף מגודל הפירות. המרגלים ציפו למצוא ארץ רגילה כמו כל הארצות שניתן לכבוש אותה בקלות יחסית, אך בפועל התגלו להם כוחות על טבעיים אשר הכניסו בהם רגשי נחיתות ופחד מהצפוי להם. הם לא השכילו להבין שהם נשלחו לבדוק כיצד ניתן לכבוש את הארץ ולא האם ניתן לכבוש אותה. הלא משה שלח אותם באישורו של הקב"ה, לא משום שהיה ספק כלשהו אם בני ישראל עתידים לכבוש את הארץ, אלא רק כדי שירגישו שותפים לפעולת הכיבוש ויאספו מידע על העמים היושבים בה. אך המרגלים, במקום לנהוג במסירות, להביא את המידע ולבטוח בה' שיעזור להם בכיבוש הארץ, בחרו להוסיף בדבריהם את דעתם האישית, ללא מסירות נפש למען הכלל.

במקום להכיר בכל הנסים העל טבעיים שעשה עימהם ה' עד הגיעם הלום ולבטוח בו שימשיך לתת להם את הכוחות לכבוש את הארץ ולהתיישב בה, הרגישו המרגלים שפלים ונחותים מול המראות שראו בארץ וגרמו לעם כולו להרגשת חוסר בטחון. חל במרגלים מהפך, ואופן חשיבתם שבה להיות כמו של "עבד", כפי שהיו במצרים. תגובתם היתה בלתי צפויה, הם ראו את הדברים מתוך נקודת מבט של "עבד" שאיבד את התקוה. הרושם העל טבעי שעשתה עליהם הארץ גרמה להם לנסיגה רוחנית לתקופה בה הם היו עבדים במצרים, שם הרגישו חוסר אונים. הפחד מן העתיד, החשש מפני הבלתי ידוע, יצרו אצלם חוסר ביטחון באמונה בה', עד להוצאת דיבת הארץ רעה באומרם: "...ארץ אוכלת יושביה היא..." (י"ג/לב').

לעומתם, יהושע בן נון וכלב בן יפונה, היו חדורי אמונה בה' ובהבטחתו ולכן לא נבהלו אלא להיפך - עודדו את העם כי ידעו שאם העם יעשה מאמץ, ה' יעזור לו להצליח במשימה.

ממצב טרגי זה של הנשיאים עלינו ללמוד מוסר השכל: יש פעמים שבהם האדם נקלע למצבים קשים בחייו, הוא מרגיש שהנה בדרך בה הוא צועד קיימות מהמורות וקשה לו להתגבר עליהן. הדבר מביאו לרגשי נחיתות ופועלת בו מרירות עצומה העלולה לפגוע באמונתו הבסיסית בקב"ה. אל לו לצלול לתוך יאוש ולאבד תקוה אלא, להתעשת ולעשות ככל יכולתו להצליח במאבק בדרך הטבע, ולבטוח בה' שבחסדיו הרבים יעזור לו התגבר על הקשיים.

                                                                                    דוד דרומר