עוד בימי רומי העתיקה, הוטבע הביטוי המפורסם: הפרד ומשול. אלה שהמציאו את הביטוי הזה, לא עשו זאת מפני בורות או חוסר הבנה לגבי מהות מעשם זה. אלה היו פוליטיקאים בעלי דחפים שלטוניים פראיים ביותר, שהדבר שעניינם, היה: כיסא, ועוד פעם כיסא.

כאשר האימפרטורים הרומיים הכריזו על Paxa Romana (השלום הרומי), שבמסגרתו למרבית תושבי האימפריה הרומית הוענקה אזרחות רומית - הם לא עשו זאת, במטרה להביא להפסקת מלחמות בעולם הידוע באותה תקופה; מטרת יוזמי Paxa Romana הייתה, ליצור מראית-עין של רווחה ושלום, מתוך תיקווה, שהדבר יקל על נציבי הפרובינציות להטיל את מרותם על האוכלוסיה המקומית ורבת-גוונים מבחינת ההרכב האתני. גם בתקופות היותר מודרניות היו לא מעט דוגמאות לאי-רצונו או אי-יכולתו של השלטון המרכזי שאינו נשען על ההמונים, לכונן שלום אמיתי בשטחי שלטונם.

תקחו למשל, את הסכם אוטרכט, שב-1648 סיים את מלחמת שלושים השנה באירופה. ההסכם ההוא כן סיים את הקרבות, כן הביא להפסקת ההירג ולצימצום כוחות הצבא במדינות אירופה (שממילא היה מאוד מדולדל עקב מספר עצום של אנשים שנהרגו במלחמה). עם זאת, הסכם זה, בדיוק, כמו הסכם הכניעה של נפוליון בפני צבאות רוסיה, בריטניה, פרוסיה ואוסטריה ההבסבורגית, שנחתם מאה ושבעים שנה מאוחר יותר - כל ההסכמים הללו, כמו דומיהם רבים נוספים שנחתמו לפני או אחרי תום מלחמת שלושים השנה - לא לקחו בחשבון דבר קטן אחד.

כדי להשיג שלום אמיתי ובר-קיימא, לא מספיק להביא להפסקת אש. צריך לפתור את הבעיות החברתיות והכלכליות של האוכלוסיה. כי כל עוד יש מצוקה חברתית; כל-עוד ישנם מיליונים של רעבים וחסרי פרוטה שחוקה. כל עוד יש ניצול מעמד העובדים ופגיעה בזכויותיו הסוציאליות והאישיות הבסיסיות ביותר - אין שום סיכוי לכינון שלום אמיתי.

השלטון הבורגני, שאומנם בראשיתו, בעת מהפכות של קרומוול בבריטניה, ושל היעקובינים בצרפת היווה כוח לוחם חיובי ביותר, עם הזמן, הפך בדיוק בהתאם לקביעתו של קרל מרקס, לריאקציה חדשה, שתפסה את מקומה של הריאקציה הקודמת הפיאודלית. המעמד השליט החדש התחיל להגביר את עוצמת הניצול של המעמדות הנמוכים, בנסותו להגדיל את התפוקה ואת הרווחים על חשבון זכויותיהם הבסיסיות ביותר של של המוני העובדים, שנמקו מקור ועבודה מפרכת מבלי שמישהו יבוא לעזרתם. זכורה לכל מחאת עובדי מכרות-פחם ומפעלי-טקסטיל בבריטניה של תקופת המהפכה התעשייתית, בראשית המאה ה-19; מחאה שהתבטאה בשבירת מכונות ומתקני ייצור בידי העובדים הזועמים, שעקב ההתפתחות התעשייתית הגוברת, אולצו לעבוד 16-17 שעות כל יום כמעט ללא ימי-חופש, ותמורת שכר זעום ביותר.

אותה תקופה העמידה את מעמד העובדים החדש המתהווה, במבחן ראשון של ניהול מאבק מהפכני. למרות שהמאבק הראשון הזה לא היה מאורגן, מאחוריו לא עמד שום כוח פוליטי חזק ובעל יכולת מנהיגותית - הוא הראה להמונים את הכוח להיאבק, הגלום בהם; ואת הצורך להתארגן, על מנת שמאבקם ישא תוצאות.

אך באם נחזור לנושא דיונינו, אז הקפיטליזם לא רצה וגם לא היה מעוניין בשלום אמיתי, כי שלום אמיתי, פירושו של דבר: התקרבות בין אנשים פשוטים ממוצא שונה, והפסקת מלחמות, שכל הזמן שימשו, ומשמשות גם עתה בידי השליטים שוט, לשבירת מאבקים בעלי אופי מעמדי. מכאן מסתבר לנו, כי רק מהפכת פועלים כלל-עולמית מאורגנת המבוססת על מרקסיזם-לניניזם, בשילוב עם הניסיון שהצטבר בשנים שחלפו מאז מהפכת אוקטובר - היא היא הכוח היחיד בעולם המסוגל להסיר את המכשולים המונעים לפי-שעה אפשרות של שלום אמיתי, הנוצר לא בין שליטים או מנהיגים פוליטיים הפועלים לרוב על דעת עצמם ובאינטרסים האישיים שלהם, אלא בין הפועלים ופשוטי העם בני עמים וארצות שונים.

עובדה היא, כי גם בזמן כאשר העמים ממשיכים לשפוך אחד דמו של השני, שליטיהם של אותם העמים, ובייחוד בעלי ההון שלהם, ממשיכים בקשרי-ידידות ביניהם, כאילו לא קרה כלום. על מעמד העובדים להתארגן ולהפוך לכוח פוליטי חזק בעל הכרה מעמדית מפותחת ובשלה ביותר, המסוגל לחולל מהפכה סוציאליסטית עולמית שהיא פתח-התקווה היחיד לשלום אמיתי בין עמי העולם.