באזור מקום הולדתי ספרו לעתים מעשייה אודות איש, שלרגל יום הולדתו הגיעו אליו עיתונאים מהבירה הרחוקה וביקשוהו לספר על חייו. כאשר האיש סיפר, כי הוא נולד בממלכה האוסטרו-הונגרית, הלך לבית הספר בצ'כוסלובקיה, התחתן בהונגריה, ילדיו נולדו בברה"מ ועתה הוא חי באוקראינה, שאלוהו מראייניו, מדוע הוא נע ונד כל-כל הרבה בימי חייו? השיב חתן יובל המאה:

"אני? לא זזתי מבית הולדתי בכל ימי חיי!"

נזכרתי במעשייה הזאת, כאשר יצחק ליבנת סיפר, בשיחה שהתקיימה אחר הצגת הסרט "המנודים" שנעשה אודות טיול שורשים שערך עם משפחתו (ראה המצמוץ הקודם שלי), כי הוא נולד בצ'כוסלובקיה בעיירה שנקראה אז סבלוס (sevlus). בימי מלחמת העולם השנייה, סופחה העיירה להונגריה וחזרה ונקראה בשמה מלפני מלה"ע ה-1 נאג'סולוס (nagyszollos). אחר סיום המלחמה, החליטו המעצמות המנצחות, כי העיירה תיכלל בשטחה של ברה"מ ושמה הפך ל-וינוגראדוב (vinogradov). עם פירוקה של ברה"מ עברה העיירה לשליטתה של אוקראינה ומוכרת כעת כ-וינוהראדיב (vinohradiv). יש לה שם גם ביידיש סעליש. דרך אגב, בכל השמות האלה מופיעה המילה 'ענב' (בהונגרית 'סולו', ברוסית ואוקראינית 'ווינו'), כי האזור משופע בכרמים.

בעיירה חיו יהודים רבים, 41% ב-1910 ו-32% (כ-4,700 איש) ב-1944, כאשר החלו המשלוחים למחנות הריכוז. במקום היה גם בי"ס תיכון עברי. יצחק ליבנת סיפר, כי בעירייה, חיו דוברי ארבע שפות, הונגרית, גרמנית, אוקראינית ויידיש, שהשתמשו בשלושה סוגי אלפבית, לטיני, קירילי ועברי. 

בני כל העמים האלה חיו בשלום זה לצד זה במשך מאות שנים, עד שבאה המלחמה האכזרית וטרפה את כל הקלפים.  

(בגלויה מופיע בית הכנסת בפינה הימנית למטה)