מעולם לא עלה בדעתו של יעקב לשאול את אימו "איפה אבא"?, לא הייתה חסרה לו הדמות הגברית בבית,היו לו דודים וסבא.

שנות העשרים של המאה ה-19, סבתא ,סבא ואמא יושבים בסלון ביתם ומביטים בפליאה בילד הקטן שאמר את המילה הראשונה שלו "אבא",השמחה הייתה מהולה בעצב כי הפעוט התמים לא ידע כי אביו נעלם ביום בהיר אחד ולא יצר קשר עם אשתו או בנו.אבל איש לא תיקן אותו הוא היה קטן מדי להבין.

רבקה אימו גרה עם הוריה, לשכנים ולמכרים סיפרה כי בעלה נהרג במלחמה,זה היה סיפור שהרגיע את הרכילות על היותה לבד עם ילד קטן, גם כשהחליפה ליעקב את שם משפחתו לשמה מבית הוריה המציאה איזה תירוץ .וכך יעקב גדל למציאות בה לאבא לא היה חלק בנוף חייו,משפחתה של אימו הייתה גדולה וכיסתה את הילד באהבה רבה.

במשך השנים גילה יעקב  תמונה קטנה של אביו ולא שאל את אימו הרבה שאלות,הוא לא רצה להכאיב לה כאילו וידע שיש משהו ב"סיפור" שספרו לו כל חייו.

בגיל 18 עלה יעקב לבדו לישראל,התגייס לצבא, נישא לאהובת ליבו שלי ונולדו לו שלושה ילדים. הוא המשיך להיות בן אוהב ונאמן לאימו ובני ביתו הרבו להתלוצץ כי  "סבתא מתייחסת לאבא כמו לילד מחונן".

אימו אמרה לו תמיד "כשאמות אני רוצה למות מהר ובזרועותייך" וכך היה וכאבו היה גדול מנשוא.

לאחר כמה שנים פגש באקראי חברה של אימו ואז נודעו לו עוד פרטים על אביו ועל משפחתו שחלקם גרים בישראל, עם בני דודיו יעקב נפגש אבל כשנודע לו שאביו נישא ברוסיה מחדש ויש לו אחות לא הסכים להפגש איתה הוא טען "לא אעמוד בזה".

בקיץ האחרון יעקב (האבא היקר שלי) קיבל ארוע מוחי ונפטר, מילתו האחרונה או יותר נכון צעקתו האחרונה הייתה "אבא"!!!

יהי זכרו ברוך.