הבוקר שאלה אותי עמיתה לעבודה, המתעתדת לבלות חופשה בשווייץ, מה אני יודע על מדינה זאת. השיבותי: "שום דבר פרקטי, את זה תמצאי במדריכי תיירים, אבל אם את רוצה לשמוע סיפורים, יש לי שפע ורק תגידי מתי לעצור".

יש לנו זוג חברים מקסים, רוזמרי והאנספטר, אותם הכרתי לפני עשרות שנים והזכרתי כבר מספר פעמים, למשל כשספרתי על חילופי הבתים שהדודים של אשתי עשו עמם. הם אנשים נהדרים והוכיחו במשך השנים, כי הם ידידי אמת, אבל כמה ממנהגיהם, נראים לנו, הישראלים, מוזרים.

פעם, כשילדותינו היו עדיין קטנות, התארחנו בביתם היפה, המוקף גינה מטופחת. בתנו הקטנה גילתה על אחדים מהשיחים פרי אדמם קטן ויפה ובאה אלינו בריצה לשאול מהו פרי זה והאם ניתן לאכול אותו (קיבלה חינוך טוב, לא כן?) הסברנו לה, כי זהו פטל, המוכר בארץ רק בריבות והוא טעים מאד. השאלה הבאה הייתה בלתי נמענת: "האם מותר לקטוף כמה פירות?' רוזמרי ענתה לה: "לא ילדתי, אבל תקבלי פטל לארוחת הערב". ואכן בסיום הארוחה הוגשה לנו אחר כבוד עוגה גדולה שקושטה בצורה פחות, או יותר סימטרית בכעשרה פטלים. כל אחד מאתנו קיבל פרוסה עליה התנוסס פטל בודד.

רוזמרי לא קונה משקאות מלאכותיים. היא שוקדת במשך כל השנה על הכנת תרכיזים טבעיים מפירות העונה, אותם היא מאחסנת במרתפם הקריר וכשלמישהו מתחשק ללגום מיץ ממותק, הוא רשאי לבחור את הטעם הרצוי. היא גם לא קונה גלויות ברכה, אך אינה שוכחת אף חג ומועד. בראש השנה, לקראת ימי הולדת, אנו רגילים לקבל גלויות יפיפיות מעשה ידיה לתפארת, מקושטים בצילום שעשתה, החתומים על-ידי 'רו-הא'.

במוסך הצמוד לביתם ניצבים כעשרה זוגות אופניים. כל אחד מהאורחים המגיע אליהם, מקבל זוג והסיורים בסביבה נערכים בדיוושוש. גם כאשר המטרה רחוקה מכדי להגיע אליה באופניים ונאלצים להשתמש במכונית, מכבה האנספטר את המנוע בכל רמזור. שמירת איכות הסביבה הוא צוו עליון עבורם (אם כי נדמה לי, כי התנעה מחדש בכל פעם, יוצרת זיהום רב יותר). בביתם של ידידנו השוויצרים הפרידו כמובן את הפסולת לסוגיו, הרבה לפני שמושגים כמו אקולוגיה ומיחזור הפכו לאופנתיים.

בכל ביקור אצל ידידינו אנו זוכים לקבלת פנים מלכותית. כבר בכניסה לרחוב הקטן בו ניצב ביתם, התנוססו שלטים "ברוכה הבאה משפחת שחם", על המדרגות המובילות לחדרנו פוזרו לבבות נייר אדומים (מעשי ידי רוזמרי כמובן), כל ארוחה חגיגה, עם נרות, יין (והגבינות השוויצריות הנהדרות!), אבל החיסכון נמצא ככל הנראה בדמו של עם זה. ערב אחד, בזמן שארבעתנו סעדנו את לבנו, התקשר בנם ושאל את אימו, אם יוכל לקפוץ לביקור.  רוזמרי ענתה לו בשלילה (למזלנו, אנו מבינים קצת את העגה השוויצית) לדאבונה קנתה רק ארבע מנות ואין לה במה לכבד אותו. באותה שנייה איבדנו שנינו את תאבוננו ולא נגענו יותר במזון. עז היה רצוננו להתראות עם הג'ינג'י החמוד, שהכרנו כבר מביקורים קודמים ורצינו שאימו תוכל להגיש לו ארוחה קלה לכל הפחות.

עד כאן אחדים מסיפוריי. יש לי עוד כהנה וכהנה, למשל, כשקנינו בקיוסק סנדוויץ' של בגט והמוכרת מדדה את אורכו בסנטימטר, אך אסתפק בכך הפעם. דעתי היא, כי צריך לקבל אנשים כמו שהם ולשפוט אותם על יסוד מעשיהם בלבד ולא מנהגיהם שינקו עם חלב אימם, אבל מעבר לזה: מי מוזר בעצם? השוויצרים השקדניים, הנוהגים בחיסכון ושומרים על איכות סביבתם, או אנו עם אורח החיים הבזבזני, הראוותני, הפלצני שלנו?

מי יודע מה 'רו-הא' מספרים אודות מנהגינו אנו, כשהם מסבים עם ידידיהם על רקלט ובירה.