מאת

הרב יוסף קרסיק

שליח הרבי

ורב אזורי בת חפר - עמק חפר

פרשת ואתחנן "ואהבת את ה' גו'" איך מגיעים לאהבת ה' על-פי הדעה תהיה האהבה

הציווי "ואהבת את ה' אלוקיך גו'" שבפרשת "קריאת שמע", הנאמר פעמיים ביום, מידי בוקר וערב, הוא ציווי יסודי ביהדות - לאהוב את הבורא באמת ובתמים עד כדי מסירות-נפש ובכך לקדש שם שמים. במרוצת הדורות כשניסו לכפות על היהודים להשתחוות לעבודת-אלילים, רבים חרפו נפשם למות למען האמונה באלוקי ישראל, כשפרשה זו בפיהם.

איך מגיעים לאהבת ה' כנה ואמיתית שכזו, איך דבקים בה' בשלמות ובלי פשרות, הרמב"ם כותב: "הדרך לאהבתו ויראתו, שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים" של ה', כי "אינו אוהב את ה' אלא בדעת שידעהו, ועל-פי הדעה תהיה אהבה", ובספר התניא מוסיף ומדגיש שידיעת ה' צריכה להיות מתוך התבוננות מעמיקה בגדולתו - "לקשר דעתו ולתקוע מחשבתו בחוזק והתמדה", כלומר על-ידי שמתבוננים בבורא - מתעוררת אהבה אליו.

ולכאורה יש להבין: הלא יש לאנשים אהבות גם ללא שהם מכירים ומתבוננים במחשבתם באופי ובמעלות הדבר האהוּב? פעמים רבות אוהבים אדם או דבר שראו רק רגע אחד, למרות שלא היה סיפק זמן להכיר ולהתבונן באהוּב?

אהבה דמיונית

את רגשות הלב ומדת האהבה מחלק אדמו"ר הזקן לשניים: 1) "אהבה ורגשות אמתיים". 2) "אהבה ורגשות דמיוניים ולא אמתיים". כי בלב יכולות להיות תחושות שהן "מצג שווא" ואינן נובעת ממעמקי הלב האמתיים.

בנקודה זו קיים הבדל בין השכל לרגש - השכלת והבנת השכל שבמוח לא יכולה להיות שקרית, אבל רגש לבבי יכול להיות דמיוני ושקרי:

אדם שמרמה את עצמו שכאילו הוא מבין בשכלו רעיון מסויים, למרות שבאמת אינו מבינו, הרי מיד ברגע שיתבקש להסביר את הרעיון השכלי לזולת ולא יצליח - יתברר לו שאינו מבין את הרעיון ההשכלתי; אבל רגשות אהבה דמיוניים יכולים להתקיים שנים רבות ללא הפרעה. יכול אדם לחיות בתחושה שהוא אוהב את פלוני, למרות שבמעמקי ומיסתורי לבבו אינו אוהב אותו, ורק בשעה שהאהבה עומדת במבחן, לדוגמא כשהאהוּב עשה משהו נגדו, כשדיבר נגדו ופגע בו - בן-רגע האהבה תמוג והיא אף עשויה להפוך לשנאה! מכאן שבעצם גם בשעה שהיתה האהבה, היא לא היתה אמיתית, אלא דמיונית ושקרית, לכן כשהיא עמדה במבחן - היא התבטלה.

כמו שהיה עם 'אמנון' בנו של דוד המלך, שאהב את 'תמר' אחותו עד שעשה עצמו חולה עבורה, אבל כשתמר סירבה לעשות כרצונו, שנא אותה - "וישנאה אמנון שנאה גדולה מאוד, כי גדולה השנאה מאהבה אשר אהבה", עד שגרש אותה ממנו "קומי לכי", מכאן שגם בעת שאמנון אהב אותה - לא היתה זו אהבה אמיתית, שלכן ברגע אחד הפך לשונא אליה.

רגשות שקריים

אפילו האדם האוהב בעצמו לא תמיד יודע אם האהבה שבלבו שלו היא אמיתית או דמיונית, כוח הזיוף והשקר של רגשות הלב, אינו רק בהצגת מצגת שווא בפני הזולת, אלא לעיתים אפילו האדם עצמו מדמיין שהוא אוהב את הזולת, למרות שבאמת אינו אוהב אותו.

אפילו סממנים חיצוניים של אהבה, כמו הענקת שי, אמירת מילה טובה וכו' - אינם סימן לאהבה אמיתית, יתירה מזו אפילו ביטויים נפשיים פנימיים ועמוקים, כמו התרגשות, שינוי דופק ולחץ דם בעת המפגש עם האהוב, אינם סימן לאהבה אמיתית.

דוגמא לדבר מראיית סרט ומחזה: פעמים רבות כשצופים בהצגה או בסרט, "חיים" את סיפור העלילה ומתרגשים ובוכים בדמעות, העיניים דומעות עם כל אסון המוּצג בסרט. חזיון איום ונורא של חורבן, או של אדם אכזר העומד עם אקדח שולף - מקפיץ את לחץ הדם והלב פועם במהירות עצומה, חזיון של מאורע חיובי ומשמח - משמח ומלהיב את הצופים; אבל הרי ברור שהכל חלומות ודמיונות בעלמא, גם צופה הסרט יודע שאין בעלילה שום דבר ממשי שצריך לגרום לעצב ופחד, ואין שום דבר ממשי שצריך לשמח ולרגש, הכל סרק והבל הבלים!

ואכן באמת לאמיתו רגשות הצופים הם תחושות דמיוניות בלבד! הוכחה לדבר שזמן מה לאחר הסרט הכל נשכח והרגשות נמחקו כלא היו ממש, כי זה אכן האמת - לא היו רגשי פחד ושמחה אמיתיים אלא רק דמיוניים (ואף אם כשזוכרים את המחזה שבים ומתרגשים, זה רק מפני שבדמיון ובזכרון ההצגה חוזרת על עצמה, ולא שבאמת יש תחושות פחד ושמחה),

האם הצופים באמת אוהבים את השחקנים המציגים?! האם הם באמת מפחדים מהדמויות ששיחקו את התפקידים הקשוחים והאכזריים?! האם כשהם יראו את אותם דמויות ברחוב לאחר ההצגה גם יחושו אהבה, או אימה ופחד מהם, כפי שהיה בעת ראיית הסרט?! וודאי שלא! כי הכל דמיונות ושקרים.

וכאמור אין הכוונה שהאדם משקר משהו אחר, כי כדברי אדמו"ר הזקן, דמיונות שווא הם גם כלפי האדם עצמו, יתכן שהוא מרמה את עצמו ושוגה באשליות שהוא אוהב, ורק אם האהבה תעמוד במבחן, יתגלה לו שאינו אוהבו.

אהבת אמת

לעומת זאת ישנה אהבה אמיתית, שהזולת חקוק בלב באמת וכל מיני הכעס והרוגז בעולם לא יכולים להשכיחה ולבטלה, אל מול כל הכעסים והסיבות "למחוק" את האהבה, מתגברים ועומדים כ'חומה בצורה' רגשות האהבה העמוקים המעלימים ומשכיחים את כל הבעיות והחסרונות, ככתוב "על כל פשעים תכסה אהבה".

אהבה אמיתית כמו שיש לזוג זקנים שזכו בבן יחיד לעת זקנותם, שהאהבה, השמחה והאושר המציפים את לבם אינה ברת חלוף לנצח, היא שרויה בלבם ובנפשם פנימה. ההורים מסורים ונתונים לילדם זה בכל לבם ונפשם והם טורחים אליו בחיבה ואהבה. אמנם במשך הזמן ההתרגשות נמוגה, ואין ביטויי רגשות עזים, לא כל מפגש עם הילד מגביר את לחץ הדם של ההורים, אבל גם בשעה שאין להט והתרגשות אהבה, במעמקי לבם פועמת אש ולהט אהבה אמיתית ועצומה, אדרבה כל המעשים והקשרים של ההורים לילדם חדורים באהבה וחיבה עמוקה מעומק הלב, שאמנם לא תמיד אין ביטוי לאש האהבה, הרי היא באמת קיימת בכל עוז.

הדרך להגיע לאהבת אמת

השאילה איך מעוררים את עצם מדת האהבה ליצור אהבה אמיתית ולא  דמיונית ושקרית? על כך אומרים הרמב"ם ואדמו"ר הזקן - על ידי התבוננות ומחשבה:

האהבה הדמיונית יכולה לצוץ בן-רגע - באותה שניה שרואים מחזה מדהים בסרט מתעוררות רגשות אהבה ויראה, אבל לעורר את עצם האהבה את האהבה האמיתית, נדרש זמן רב וזה נעשה בשלבים: תחילה צריכים להתבונן בזולת ולהכיר בהכרה פנימית במעלותיו, להעריך את יוקרו, ואז תחקק בלב עצם מידת האהבה ומתעורר אהבה ורצון לחבור אליו ולהיות עמו בקירוב, אז רגשות האהבה ינבעו ממעמקי אמת הלב, ולא מביטוי חיצוני שקרי.

כוח הדעת

מצד שני גם עצם הלימוד וההעמקה לא מעוררים רגשות אהבה, הנה אנו רואים חוקרים לא יהודיים או חסרי יראת שמים המעמיקים שנים רבות בסוגיות תורניות, תלמודיות, קבליות וכדומה, ולמרות זאת נשארים "מנותקים" מהתורה ומצוותיה ואינם "מתחברים" לרעיון השכלי שהם לומדים ואינם מקיימים אותו בחיי היום יום, ואינם מתעוררים ברגשי אהבה ויראת ה' לתורתו הקדושה.

כמו חוקר הלומד את אורח החיים של שבט אפריקני נידח, הוא נעשה בקי בכל סדר חייהם ומנהגיהם לפרטי פרטים ממש עד לידיעת כל הדברים אפילו הקטנים ביותר המתרחשים בתוך קהילתם כאילו הוא אחד מהם, ולמרות זאת אין לו שום תחושת אכפתיות ושייכות אליהם, אם יתרחש אצלם מגיפה, או שהם יגוועו ברעב ובמלחמה, זה כלל לא יעניין אותו, הוא לא יזדעדזע ושינתו לא תינדוד, כי כלל לא אכפת לו מהם, מקסימום הוא יוסיף פרק נוסף למחקר שלו על הטרגדיה שפקדה אותם... אבל הוא לא לוקח ללב את הטרגדיות המתרחשות אצלם, כי הוא למד עליהם בשכלו הקר, ולא "חי" אותם באמת, - ולכאורה הכיצד? הרי הוא הגיע להבנה הכי מעמיקה בהנהלת השבט?

כי השכל הוא "קר ומנוכר", הוא כמו "משקיף חיצוני" על השבט, ואינו "חי" אותם מבפנים. אין האדם המשכיל מתחבר לרעיונות ההשכלה שהוא למד, אלא הוא רק מוסיף ידע ומחכים.

לזה קיימת מידת הדעת שאדמו"ר הזקן מכנה אותה "דעת2 הוא התקשרות והתחברות, שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאוד ויתקע מחשבתו בחוזק .. ואינו מסיח דעתו":

דעת היא תחושת ההרגשה וההזדהות עם הנושא המושכל. להיות לא רק כמשקיף מבחוץ אלא כחי מבפנים, לכן הדעת הוא כוח מיוחד בנפש האדם המקבע את הדברים בנפש - לחבר ולקשר בחוויה רגשית ונפשית את המושכלות שהשיגו בשכל.

כדי להגיע אל הדעת ולהתקשרות צריך התמסרות והשקעה מלאה ומוחלטת בדבר בלי היסח הדעת, להתבונן ולשוב ולהתבונן פעם אחר פעם בדבר עד שיתחבר לתוכו ויתעוררו רגשותיו.

כדי להגיע לאהבה מלאה ומוחלטת בה' לדרגת "ואהבת את ה'" באמת, צריך להעמיק במחשבה ולהתבונן בגדולת ה', ובמיוחד בלימוד פנימיות התורה - תורת החסידות, תורת חב"ד המאריכה בביאור גדולת הבורא ומעשה בראשית, ומזה תתעורר ותתגלה האהבה האמיתית לה'.

"סוף דבר הכל נשמע"

מעתה נבין היטב את דברי התורה בפרשת "שמע ישראל .. אחד":

תחילה נאמר "שמע ישראל" בלשון ציווי - האיש הישראלי מצוּוה, 'שמע', להקשיב ולהתבונן בשכלו ב"ה' אלוקינו ה' אחד", להבין את הבורא, וכתוצאה מההכרה וההבנה השכלית, ממשיכים ואומרים "ואהבת את ה' גו'" תהיה אהבת ה', וזה נאמר בלשון הודעה  - "ואהבת" אתה תוֹאהב את ה' (ולא בלשון ציווי), כי כשמתעמקים בשכל וודאי שאוהבים אותו.

חשוב להבהיר בשולי הדברים, שלמרות שלא כל בני האדם שווים, יש חכמים גדולים ויש קטני חכמה, ובכל-זאת כל אחד מצוּוה לקים את המצוות לפי יכולותיו וכשרונותיו שניתנו לו מה', עליו להתבונן ב'כלי' שכלו שניתנו לו מאת ה', ויכולת ההבנה האישית של כל אדם, היא היא מדת ההבנה הדרושה כדי להגיע ממנה לאהבת ה' בליבו; מצד שני, עצם העובדה שכל יהודי נצטווה להתבונן בשכלו ולבוא לאהבה, משמע שכל אחד קיבל כח - "איני מבקש אלא לחפי כוחן" - להצליח בהתבוננות ולהגיע לאהבה.

האהבה לעתיד לבוא

לעתיד לבוא יקיימו את מצוות אהבת ה' בעוצמה הרבה יותר נעלית ונשגבת מבזמן הזה: כי בשונה משאר המצוות, לדוגמא הנחת תפילין, שבגוף מעשה המצווה של ההנחה אין הבדל בין זמנינו לימות המשיח (אלא רק בכוונה הרוחנית של המצווה), הרי במצוות אהבת ה' יהיה הבדל גדול גם בגוף המצווה:

היות שאהבה תלויה ברמת הידיעה את הבורא, והלא לעתיד-לבוא "יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", ממילא גם האהבה לה' תהיה הרבה יותר נעלית ונשגבת מהאהבה כהיום הזה.

לעתיד לבוא כל יהודי ויהודי ירגיש ויחוש בכל חושיו ובכל רבדי נפשו רגשות אהבה עצומים שיפעמו בלהט עצום לה', והיהודי ישתוקק באהבה עצומה ואדירה לה' יתברך. ויהי רצון שנזכה לימים מופלאים אלו, במהרה בימינו בקרוב ממש.

מקורות: תניא פרק ג. הקדמה לשער היחוד. ביאורי התניא.

תגובות והערות-הארות יתקבלו בשמחה, למייל: ryk613@gmail.com