פרסום מחדש של סיפור, שנכלל בספרי "סוכריות מפולפלות" שיצא לאור ב-1998

אין זה סיפור על הקורות אותנו בזמן המלחמה, אבל לשם הבנתו, אתווה במספר קווים את הסיבות ההיסטוריות, שהפכונו זמנית לתושבי הונגריה.

נולדתי בחלקה הסלובקי של צ'כוסלובקיה, אך בעקבות הסכם מינכן, שבכמה משיכות-קולמוס חיסל את המדינה, סופחה עיר-הולדתי, קושִיצֶה, להונגריה. לפתע הפכנו כולנו להונגרים. בד בבד, הטילו השלטונות החדשים גזירות כלכליות על היהודים. מאבי, שהיה בעל חנות, נשלל רשיון-העסק ונאלצנו לעקור לבודפשט, שם עדיין ניתן היה להתפרנס בדוחק גם אם היית יהודי. עם סיומה של המלחמה, קמה צ'כוסלובקיה לתחייה והוחזרו לה השטחים שנתלשו ממנה. עקב כך, נפתחו ב-1947 בבודפשט משרדי "הוועדה להחזרה למולדת", אשר תפקידה היה לטפל באזרחים לשעבר של המדינה שרצו לחזור למכורתם. "חוק שבות" בנוסח צ'כוסלובקי, שלווה במתן זכויות הדומות לאלה הניתנות לעולים החדשים בארץ.

נרשמנו לשיבה והחילונו בחיסול עניינינו בבודפשט. כמה שבועות לפני היום המיועד לנסיעתנו, התדפק על דלתנו אדם זר, לבוש בגדים פשוטים שעוררו רושם כללי של מסכנות. כדי לא להסתכן במשפט דיבה, לא אנקוב בשמו האימיתי ואקרא לו לֵייב. גם הוא היה יליד צ'כוסלובקיה והגיע אלינו אחרי שנודע לו ממכרים משותפים, כי אנו עומדים לחזור לשם. בתום המלחמה, מתוך מחשבה מוטעית, כי המצב הכלכלי בהונגריה טוב יותר, חצו הוא ומשפחתו את הגבול באופן בלתי-חוקי. עתה עז רצונם לשוב לצ'כוסלובקיה. הם אינם יכולים לעשות כן בצורה חוקית כמונו, אבל קיימים גורמים שמוכנים להעבירם את הגבול תמורת סכום נאות. הבעייה היא, כי אינם יכולים לקחת עמם כל מטלטלים. לכן עלה בדעתו של מר לייב לבקש מאבי - "אם אין זאת טרחה גדולה מדי" - כי יעביר עבורו ארגזון קטן של חפצים אישיים הכרחיים: "רק כמה חולצות, כמה זוגות מכנסיים ונעליים עבור שני ילדינו הפעוטים וגם סיר, או שניים להכנת ארוחה קלה. משהו צנוע, עד שנתארגן במקום החדש."

רחמיו של אבי נכמרו על האומלל ובקשתו היחידה הייתה שיביא את הארגז בהקדם, כי חייבים היינו להגיש לשלטונות מראש רשימה מדויקת של הפריטים שברצוננו להוציא עמנו. לייב אכן הביא את ארגזו והוא באמת היה קטן-ממדים. שמנו אותו בין חפצינו ושכחנו ממנו לחלוטין. ביום הנסיעה הגיעה לביתנו משאית, העמסנו את הכל ואחרי ביקורת-גבולות קפדנית, בה הושוותה הרשימה שהגשנו למצאי החפצים במשאית, חצינו את הגבול לצ'כוסלובקיה.

כעבור מספר שבועות טלפן אלינו לייב מפראג. הוא שאל לשלומנו, מסר, כי אף הם הגיעו בשלום וקבע יום בו יגיע ליטול את ארגזו. כאשר האיש הגיע, שמנו כולנו לב, לשינוי שהתחולל בו. לבושו השתפר בהרבה, הוא שפע בטחון עצמי וכל חזותו עוררה רושם של אדם אמיד. הוא חיבק ונישק את אבי והודה לו במילים נרגשות. אבי לא כל-כך הבין מה ההתרגשות הגדולה על העברת ארגזון של חפצים אישיים, אבל נעמה לו כמובן הכרת-התודה. לייב הזמינו - לכשיזדמן לפראג - לבקר אצלם. כעבור מספר חודשים, כאשר נסע אבי לעיר הבירה לרגל עסקיו, הוא ביקר אצל משפחת לייב. שוב קיבלוהו בחמימות בדירתם המרווחת ועם עזיבתו אילצוהו לקבל מידם מעיל גשם מבלון עבורו - לייב הקים בית-מלאכה לתפירת מעילים כאלה - וזוג גרבי-ניילון (מצרך נדיר באותם הימים) עבור אימי.

כעבור כשנה היגרה משפחת לייב לארה"ב. עוד הוחלפו בינינו מספר מכתבים, אך כשעלינו ארצה ב-1949, נותק הקשר לחלוטין. להוריי לא היה קל בארץ. הם לא הכירו את השפה ולאבי לא הייתה סבלנות ללמוד אותה. הם שלחו ידם ללא הצלחה יתרה בפרנסות שונות ולבסוף ניסתה אימי, שתמיד הצטיינה בעבודות-היד שלה, לקבל עבודות-תפירה שתוכל לעשותן בביתה. היא קיבלה כתובת של קבלנית לפריטי-קונפקציה וניגשה לביתה, כדי להתקבל לעבודה אצלה. האישה הייתה, אף היא יוצאת צ'כוסלובקיה ושתי הנשים החלו לשאול זו את זו מה שם משפחתן ומאין הן. כאשר התופרת שמעה את תשובת אימי, הופתעה:

"ובכן את ממשפחת שוורץ הידועה שהצילה את משפחת לייב!"

עתה היה תורה של אימי להיות מופתעת:

"מה זאת אומרת הצלנו אותה? בסך-הכל העברנו עבורה ארגז קטן, עם כמה דברים חיוניים עבור התינוקות שלהם."

האישה פרצה בצחוק רם:

"גב' שוורץ, את רוצה לומר לי, כי כלל לא ידעתם מה הכיל הארגז? לידיעתך, מתחת לתחתיתו הכפולה הוסתר כל רכושה בדולרים של משפחת לייב. מכסף זה התבסס מכרכם לייב בארה"ב ואחיו הצעיר בארץ. הדבר כלל אינו סוד, כי האח הצעיר עצמו, בעל-המפעל והיצואן הנודע, מספר על כך ברבים."

בעקבות השיחה, ניגש אבי למפעלו של לייב. כשמסר את שמו למזכירה, נפתחו לפניו כל הדלתות. לייב יצא לקראתו, חיבקו בלבביות והצהיר בקולי-קולות כמה הוא שמח להכיר את מטיבם של משפחתו. כשנשאל על-ידי אבי, מדוע לא גילה לו אחיו מה הייתה תכולת הארגז, כי הרי תוכנו עלול היה לסכן את כל משפחתנו, התחמק לייב באלגנטיות:

"חשבנו שזה ברור לכם. האם אחי לא רמז לך על כך? ובכלל, כל זה שייך כבר לעבר. במה אתה עוסק בארץ?"

כאשר סיפר לו אבי, כי הוא מחפש עבודה, שפע מר לייב חיוכים:

"סמוך עלי, נמצא משהו בשבילך! חזור אלינו בשבוע הבא ופנה למנהל כוח-האדם."

אבי חזר כעבור שבוע, כעבור שבועיים וכעבור שלושה שבועות, אך תמיד נאמר לו לחזור בשבוע שלאחר מכן. הוא גם לא הצליח יותר להתקבל אצל לייב. כאשר פעם השיגו בטלפון, שוב שפע האיש לבביות:

"סבלנות, מר שוורץ! האם אינך יודע, כי זוהי סיסמתנו בארץ? דברים כאלה לוקחים זמן".

יום אחד פשוט נמאס לאבי והוא לא הופיע יותר במשרדו של מנהל כוח האדם במפעלו של לייב. הוא גם לא ניסה יותר להיפגש עם לייב האח. הוא שיער, כי הלז יהיה תמיד עסוק בישיבות, או מחוץ למשרד. רק עבורו כמובן.

לעתים, כאשר אני נתקל בחו"ל באחת החנויות של חברת לייב, או אני קורא בעיתון על מיליוני הדולרים שיצוא מוצרי החברה הכניס לקופת המדינה, אני מהרהר לעצמי, כי כל זה לא היה קורה לו אבי לא היה מצליח להבריח ארגזון קטן דרך גבול הונגריה-צ'כוסלובקיה.