האוטובוס עשה את דרכו בירידות המפותלות של "מעלה העצמאות", ינואר 1959 ,ענני האבק רק העידו על התקדמותו של האוטובוס שיצא לדרכו מתל-אביב לעיר הדרומית-אילת שנראתה רחוקה, והדרך לא נגמרה ונראה כאילו הנוסעים מבלים ימים שלמים בקופסא הרעועה שחרקה עם כל סבוב.

רחל הביטה בדאגה על שלושת ילדיה, אחד כבר הקיא ושתי האחרות היו מוטלות על המושב תשושות מהחום ומהשעות הרבות שבילו בנסיעה, כולם הביטו על החלון הקדמי וייחלו לראות כבר את רצועת הים המיוחלת שעליה שמעו כ"כ הרבה.

אחרי כ-10 שעות סוף סוף נראו כמה מבתי העיר ופס כחול של ים סוף, כולם התעוררו כאילו  והתבשרו על סופה של הדרך הארוכה, יישרו את גבם , הריח באוטובוס היה קשה מנשוא אבל כבר לא היה אכפת לאף אחד הם התקרבו לחיים חדשים.

האב היה החלוץ וירד שנה לפנייהם ע"מ להכין את הקרקע למשפחתו החדשה, עבודה ודירה, האמצעים היו דלים והוא שכר דירה עם שני פועלי נמל, הם גרו בחדר אחד ובחדר השני הכין יעקב מיטה כפולה לכל המשפחה, ולישון לרוחב לא נראה כמשהו בלתי אפשרי.

הכל היה מוזר וחדש ותהליך ההסתגלות היה מהיר, 42 מעלות בצל נרארו עניין של מה בכך וה"דזרטקולר" צינן את הבית, מדי פעם הרטיבו את הקש ואז בכלל חשבו שהם במקום הכי קריר בעולם.

הילדים למדו עד מהרה את המושג "מים מזוקקים" כאשר פעמיים בשבוע הייתה מגיעה עגלה והעגלון היה מצלצל בפעמון ומכריז "מים מזוקקים".

בכל בית היה פריג'ידר קטן ואת חווית סחיבת הקרח במגבת חילקו בינייהם, כל דרך ל"צנן" את הגוף הייתה כשרה ומאושרת.

מה שהונח בצלחת לארוחה היה מעדן, לא ערגו לבשר מדי יום וסלט חצילים עם פרוסת לחם שחורה היה מספיק במיוחד לטבול את הלחם במיץ שהציף את הצלחת, הילדים נראו שמחים ומאושרים ממה שקבלו ולא נשמעה ולו טענה אחת.

לשבת בחיק המשפחה בערבי קיץ לוהטים על שפת הים זה היה שיא העונג, להביט כיצד אדוות המים  מלטפות את  האבטיח שהונח במים להתקרר, להביט בדייגים שפרשו רשת ללכוד את הדג הכי זמין "הפלמידה" היה סרט איכותי.

היה למה לחכות, בכל יום הייתה עוברת הדוורית וקוראת בשם המשפחה במידה והיה דואר, אם אף אחד לא היה בבית הייתה שמה את הדואר בין שלבי התריס, הקשר היחיד לעולם.

ההורים יצאו בבוקר השכם לעבודה והילדים טיפלו האחד בשני, הם התחברו במיידית לידי השכונה האחרים, למדו לשחק תופסת ושוטרים וגנבים,קלאס וחמש אבנים.

יום חמישי בישר על סוף השבוע המתקרב ואחד הילדים שהיה תורן היה הולך למכולת להביא "חלה מתוקה" אותה היו מורחים במרגרינה וריבה-דליקטס.

וההורים בגרו והילדים גדלו והתפתחו וכל הבסיס הפשוט,נטול השמות,הנאיבי משהו רק נתן וחיזק אותם לעתיד,לחיים שצופנים בחובם קשיים לא מעטים,התמודדיות והמסקנה בדיעבד?

גם ככה אפשר!!!