מאז שהפכתי לגמלאי לפני יותר מעשור, התחלתי לגלוש באינטרנט. בין יתר עיסוקיי, אני משתתף לעתים גם בצ'אטים אחדים, בעיקר של דוברי הונגרית מכל רחבי העולם. מטרת רוב הנכנסים לאתר לשוחח בשפת אמם, אבל יש גם כאלה המנסים להכיר אנשים מארצות אחרות, לרכוש חברים חדשים ואף למצוא בני-זוג - אם כי למטרה זאת קיימים גם אתרים ייעודיים. במשך השנים הכרתי באתרים אלה אנשים רבים מארצות שונות ואף רכשתי לי מספר ידידי נפש אמיתיים.

אינני יודע למה, אבל בפורומים מסוג זה אנשים נפתחים ביתר קלות, מבקשים לעבור לצ'אט פרטי ומספרים לך על בעיותיהם. אולי זה קורה בגלל שנדמה לאיש שיחנו, כי אנו בסך הכול שורות טכסט המרצדות על המרקע ולא דמויות בשר ודם, היושבות זה מול זה ורואות את האדם השופך את מר ליבו מחוויר ומאדים לסירוגין, בזמן שהוא מתוודה על עניינים בעלי אופי אישי רגיש. אני יודע להקשיב, מהנהן פה ושם (כותב "כן, כן", "אני מבין", "המשך, אני מקשיב לך" וכיו"ב), שואל שאלות הבהרה, מביע הזדעזעות במקום הנכון, צוחק ("חה-חה-חה", "מצחיק מאד", j ), כשזה מתבקש (אם כי רוב הסיפורים האלה עצובים) ולבסוף אף מעיז ומשמיע עצה כשלהי. אינני מחשיב את עצמי כאחד שניתנה לו חוכמת חיים יוצאת דופן, אבל העצות האלה מתבקשות מאליהן והיו עולות על דעתו של כל אדם סביר. אני גם תמיד אומר לאיש שיחי שאילו הוא היה יושב במקומי, היה מעיר את אותם הדברים עצמם. קל מאוד לייעץ לאחרים, רק לעצמך אינך יכול לעזור.

את אחת מידידותיי אני מלווה קרוב ל-10 שנים וצופה (מרחוק) בהתפוררותן ההדרגתית של נישואיה. לילי (זה שמה) היא אחד מקורבנות תקופת האינטרנט, באשר הקשרים בינה לבעלה הנוכחי החלו ברשת. את בעלה הקודם, אדם נבון ואינטליגנטי, הכירה לפני כ-35 שנים בדרך מקובלת יותר, במהלך נסיעה לחו"ל. הם מצאו עניין זה בזה והתאהבו מעל לראש. נישואין אלה ארכו 23 שנים, אבל במשך הזמן התפוגגה לה האהבה ונשארה ביניהם רק ידידות עמוקה. בעלה הפסיק לקיים יחסים עם אשתו והיא חשדה בכך שיש לו גם מאהבת אי-שם. לילי - ג'ינג'ית גזעית ששערותיה גולשות על כתפיה, עיניים ירוקות וגוף ספורטיבי תמיר - לא הייתה מוכנה להשלים עם העובדה, כי בגיל 48 הגיעו חיי-המין שלה לסיומם. היא ניסתה להחזיק במאהב, אבל גילתה במהירה, כי אינה מסוגלת לחיות בשקר.

כמו אנשים בודדים רבים, גם היא החלה לגלוש ובאחד הצ'אטים הכירה הונגרי גרוש, שאף הוא חיפש במשך שנים בת-זוג. כפי שמקובל במקרים כאלה, השניים החליפו נתונים בסיסיים וצילומים. מבט אחד בצילום המצודד של לילי, הספיק לגבר - בעל מפעל משגשג בארץ אחרת - והוא החל לחזר אחריה בלהט. יום-יום שטח לרגליה קטעים ממיטב שירת-האהבה העולמית והיא קראם בעיניים דומעות על המרקע, מילא את תיבת האי-מייל שלה בצילומי זרי-וורדים אדומים, הציף אותה בהצהרות אהבה, תיאר בפניה את הפינוקים בהם תזכה, את האושר וההרמוניה בהם יחיו, עד שהתרצתה, החליטה להתגרש מבעלה, להתחתן עם אביר לבה החדש ולחזור להונגריה - במקור ארץ הולדתה.

בעלה לא התווכח עמה. "את בטוחה?" - שאל וכשהשיבה בחיוב, הבטיח, כי לא יעמוד בדרכה.

לביתה החדש העבירה רק את ספרייתה הענקית בת למעלה מ-2000 ספרים, את האוסף של מאות תקליטורי המוזיקה הקלאסית, את שני המחשבים שלה ואת כלב הבולדוג האהוב שלה. היא לא הקדישה כל מחשבה לביטוח בריאות, לזכויות הפנסיה, לא חתמה על הסכם ממון, כל אשר רצתה היה לקבל את החופש שלה. כשאוהבים, לא חושבים על שטויות מעשיות שכאלה והאהבה אכן פרחה. שני האנשים המורעבים לאהבה, בילו בתקופה הראשונה את רוב זמנם הפנוי במיטה. הם היו צריכים להשלים את מה שהחסירו במשך תקופה ארוכה.   

במהירה התברר ללילי, כי בעלה לא קרא מעולם ספר, לא רומנים, לא שירה, כלום. את כל קטעי-השירה היפים ששלח לה בתקופת החיזור, העתיק מתוך הרשת, מאחרים. יתרה מזאת: הוא לא נתן גם לאשתו לקרוא, ראה בכך עלבון אישי אם קראה בנוכחותו, התרגז, הוציא את הספר מידיה. לילי עשתה מאמצים להתאים עצמה אליו. במקום באך, שמעה עמו בלוז, הפסיקה לקרוא, הכינה את מאכליו האהובים, במיטה, ניסתה תנוחות שהוא אהב, צבעה את ציפורניה באדום, כי לדעתו זה היה נשי יותר.

הבעל לא הרשה לאשתו להיכנס למפעל שלו. תפקידה היה להיות עקרת-הבית ומאהבת מסורה. היא בישלה, ניקתה, כיבסה, גיהצה וכאשר כל משטח וברז כבר הבריק, ישבה וחיכתה לשובו של בן-זוגה. היא לא הייתה לבד הרבה. באותם הימים הוא עבד ארבע שעות בלבד וכל יום הביא לאשתו זר-פרחים מרהיב.

השינויים התחילו באופן הדרגתי. התנהגותו הלכה והפכה למוזרה. ברגע נתון עשה הכול, כדי להוכיח לה כמה הוא אוהב אותה ורגע לאחר מכן כאילו נמאס לו מההצגה ונהג בה בצורה מגעילה. הוא גם החל להתעניין בנשים אחרות. בקונצרט שלקח אותה אליו כדי לשמחה, השתעמם והתבונן כל העת בצ'לנית. זה היה בפעם האחרונה שהם הלכו לקונצרט.תוך נהיגה האט פתאום, כדי שיוכל לסובב את ראשו ולהתבונן גם מלפנים בהולכת-רגל שעל המדרכה. אם בתור כלשהו נעמדה לידו אישה, נהג כאילו עבר בגופו זרם חשמלי ולא היה מסוגל להסיר את עיניו ממנה. לילי לא הבינה מה קורה. הם תינו אהבים בממוצע שלוש פעמים ביום. האם האובססיה שלו עם נשים אחרות היא בסך הכול הרגל רע? הוא החל לקבל שיחות טלפון ויצא מהבית, כדי שאשתו לא תשמע את תוכן השיחה. לעומת זאת, כאשר הטלפון שלה צלצל, היא הייתה צריכה לדווח, עם מי דיברה ועל מה. הוא קינא לה והיה חשדן בצורה חולנית. בדק את כל החשבונות שאשתו שילמה, חיטט בתיקיה, פעם אפילו פתח את דלת השירותים, כאשר השתהתה בו.

בעלה לא הציג אותה בפני ילדיו מנישואיו הקודמים ולא שיתף אותה בהחלטות כספיות בעלות חשיבות רבה לעתיד הכלכלי של שניהם. על דברים רבים נודע לה רק במקרה, אחר המעשה, כאשר כבר לא ניתן היה לשנות דבר. אף פעם לא שאל לדעת אשתו בעניינים כספיים, כאילו חרד לרכושו. שני כלי-נשק היו לו לבעלה: השקר והשתיקה, אך הוא לא ידע לשקר ומי שהרגיש שהולך ומסתבך בשקריו, השתתק לגמרי, סובב אליה את גבו, כדי שאשתו לא תראה את פניו ואף יצא מהחדר, הרף כל הפצרותיה. כאשר ניסתה להוציא אותו משתיקתו, החל לצרוח ולקלל.

המפעל לא היה מרוחק, אבל הוא הפסיק לחזור הביתה לארוחת הצהריים והאישה ראתה את בעלה רק בערב. הוא לא שאל היכן הייתה במשך היום, כיצד העבירה את זמנה וגם הוא לא סיפר לה על מעשיו, אירועי יומו. התקלח, אכל ארוחת-ערב, פתח את הטלוויזיה, שמע את היומן בשלושה ערוצים זה לאחר זה ואחר צפה עד מאוחר בלילה בשידור של תחרות אגרוף. לילי ישבה כזרה בדירה. היא שנאה את האכזריות של ענף ספורט זה, את הדם שנראה במרקע, אבל לא יכלה לפתוח ספר, או לעיין בעיתון, כי בעלה הוציא אותם מידה. בעלה החשיב לעלבון גם כאשר עלתה לפניו על משכבה, אבל היא העדיפה את זה על ישיבה בטלה ובהייה במרקע.

אט-אט הפסיק בעלה לתקשר עם לילי. לשאלותיה ענה במילה, או שתיים, אם בכלל. ערבים שלמים ישבו בני-הזוג זה לצד בלי לומר מילה. בלילות הוא סובב את גבו אליה וכל ניסיונותיה לעורר בו עניין, העלו הרס. בבוקר הסתלק מהבית מבלי להיפרד לשלום ממנה. לילי טיפסה על הקירות מרוב תסכול ושעמום, הציעה, כי תעבוד במפעל כמזכירה, אבל בעלה סירב. הוא שמר על כל ענייני מפעלו כסוד צבאי שמור. מה שהגדיש את הסאה עבורה היה, כי  כלבה, החוט המקשר היחידי לחייה הקודמים, בעל-חיים נאמן שלשונו הלחה העירה אותה כל בוקר והייצור היחיד שהצליח לנחמה בעתות של עצב, הלך לעולמו בגיל 13.

כשנתיים אחר נישואיהם, עזב בעלה את הבית ששכרו וריהטו באהבה רבה במשותף כשלוש שנים לפניכן ועבר לגור בדירה שסידר לעצמו בחשאי במפעל. יום אחד, כאשר לילי נסעה בעניין כלשהו אל מחוץ לעיר, הגיע הבעל עם משאית והוציא מהבית את כל חפציו האישיים. כשלילי שאלה אותו לפשר העניין, הוא ענה, שהיא גרמה לעזיבתו, באשר לא היה יכול לשאת יותר את התנהגותה. האישה האומללה לא הבינה מה קרה, מה פשעה. היא נותרה בודדה בארץ, שאחר 23 שנות חיים בארץ אחרת, הייתה זרה לה, ללא ידידים, תלויה לחלוטין בחסדי בעלה. תחילה היה מעביר אליה סכום חודשי שהספיק לקיומה, לתשלום שכר הדירה וצרכיה השוטפים, אבל כעבור חודשים אחדים, קרו מקרים בהם כאילו שכח והיא הייתה צריכה ללכת אליו ולהתחנן. הוא צרח והשתולל ולבסוף עשה עמה חסד והטיל על השולחן מספר שטרות.

לילי ניסתה לשקם את עצמה. היא הייתה צלמת מוכשרת ונרשמה לקורס במאי-קולנוע. היא אף קנתה לעצמה כלב חדש, אבל עדיין אהבה את בעלה, הייתה זקוקה למגעו, לחברתו ודחייתו גרמה לה לאבד כל עניין בחיים. כפי שכתבה לי פעם: "אני לא רוצה להכיר אף אחד. אותי כבר לא מעניינים אנשים חדשים, גם לא הישנים, לא המחר ולא החיים. כאשר איבדתי את כלבי, איבדתי את החוט האחרון שקישר אותי לחיים. יש לי את הכול ואני בודדה יותר מאי-פעם, הרי מכך ניסיתי לברוח, אבל כנראה האדם נושא את הבדידות בעצמו.        

 איש לא יכול לעזור לי, אינני קוראת יותר, אינני שומעת מוזיקה, אינני חיה. מה שעבורי היו חיים, איננו קיים יותר. מה שאני עושה עכשיו, לא נחשב."

לבסוף החליטה לילי להתאבד. היא אמרה לי, כי היא אוהבת את החיים, אבל אינה רואה בהם יותר טעם. היא לא מוכנה לחיות חיי בדידות, ללא אהבה, להיות תלויה בחסדי בעלה, להתחנן לפניו, להשפיל את עצמה כדי שישלם לה קצבה חודשית. היא גם איננה מוכנה לחיות כענייה מרודה, כקבצנית. ניסיתי להניאה מכוונתה, אבל כל אשר הצלחתי היה לדחות את הקץ בכשנה. יום אחד מצאתי בתיבת-הדואר האלקטרונית שלי מכתב-פרידה. לילי הודתה לי על ידידותי, על תמיכתי בה וכל אשר בקשה היה, כי אבקר את קברה ואמחק ממציבתה את שם משפחתו של בעלה. היא לא רצתה לשכב תחת מציבה הנושאת את שמו של האיש שבגד בה בצורה כה קשה והרס את חייה.

בראשי חלפה אומנם המחשבה, כי אתערב, אזעיק מישהו לביתה, אבל הייתה זאת מחשבה חולפת בלבד. רצונו של אדם כבודו ואם זאת היא החלטתה, עליי, כידידיה, לקבלה. תהיתי אם אקרא על התאבדותה בעיתון, ניסיתי לתאר לעצמי את תגובת בעלה, אבל בעיקר. הרגשתי עצבות רבה. לילי הייתה ידידתי הנאמנה במשך כחמש שנים ומלבד בעיותיה האישיות, שוחחנו על דברים רבים אחרים. היא הייתה אישה משכילה, עם ידע רב בתחומי המוזיקה, הספרות, האומנות.

תיארו לעצמכם את ההפתעה המרעישה כאשר כשבועיים אחר מכתב הפרידה שלה, נפתחה החלונית המוכרת עם שמה ותמונתה של לילי ב-skype וכדרכה מימים ימימה שאלה: "האם אני מפריעה?"

השבה מהמתים סיפרה לי, כי תכננה את התאבדותה בדקדקנות. היא נטלה עמה את מצבור הכדורים שהכינה, טרמוס עם משקה, כדי להקל על בליעתם ונכנסה עמם למעבה היער. היא לא סמכה על פעולת הכדורים בלבד ובחרה בלילה קר במיוחד, כדי שהצינה תזרז את התהליך. הדבר האחרון שזכרה היה שהיא שוכבת אפרקדן על הקרקע הלחה והקרה, מתבוננת בשמיים הזרועים כוכבים ודמעותיה זולגות על פניה. היא לא רצתה למות, אבל הרגישה, כי הנסיבות לא מותירות בידיה ברירה אחרת.

היא התעוררה במיטה בבית-חולים. "חובבנית" הייתה המילה הראשונה שפלטה והסובבים אותה גיחכו לשמע ההומור העצמי שלה. איש לא ידע דבר על הקורות באותו הלילה, רק שאמבולנס הביאה לבית החולים, טמפרטורת-הגוף שלה היה קרוב לקריטי. והרופאים עמלו קשה, כדי להציל את חייה. היא לא לקחה עמה תעודות מזהות, כך שלא יכלו להודיע על המקרה לבעלה. מסתבר, שככל הייתה החלטתה לשים קץ לחייה חזקה, רצונה בחיים היה חזק יותר. מטושטשת מהשפעתן של התרופות, מדדה, זחלה ככל הנראה אל הכביש ושם מצאוה עוברים ושבים.

לילי הוחזקה כשבועיים במחלקה סגורה, עד שהתאוששה מהטראומה והצליחה להישיר מבט לעיניי הרופא ולומר את מילות-הקסם שהביאו לשחרורה מביה"ח:

"עשיתי שטות ואני מצטערת עליה. אני מרגישה מצוין, מלאת מרץ ורצון לחזור לחיים הנורמאליים שלי."

מה יהיה על לילי עכשיו? קשה לומר. היא תפנה לעורך-דין ותתחיל בהליך גירושין מתוך תקווה להשיג הסדר ממון שיאפשר לה להתקיים בכבוד. היא תפתח בחיים חדשים, תנסה למצוא לעצמה בן זוג אוהב מתאים יותר. אחר הכול, היא אישה נאה בת 54, שעדיין גורמת לראשי הגברים ברחוב להסתובב אחריה.

דבר אחד בטוח. היא לא תנסה להתאבד פעם נוספת. הניסיון הטראומתי הזה הספיק לה לכל החיים.  

מסתבר שטעיתי בגדול במשפטי האחרון!

עברו כשנתיים. חודשים אחדים אחר כתיבת הדברים לעיל, הסתכסכתי עם לילי בגלל דבר של מה בכך ומאז שמעתי אודותיה רק בעקיפין, באמצעות חברים משותפים. השתדלתי לעקוב אחר עבודתה גם מרחוק, ידעתי, כי סיימה קורס של חצי שנה לבניית אתרים באינטרנט ובנתה לעצמה אתר מקצועי ויפה. בסוף אפריל 2010 הגעתי להונגריה וכהרגלי, חייגתי לכל ידידיי הוותיקים. בראש מעייניי היה, לברר כיצד התגלגלו ענייניה של לילי. הרגשתי שהנתק היה באשמתי ועתה הגיע הזמן לחדש את הקשר בינינו. 

כתבתי לאחת מכתובות האי-מייל המופיעות באתר שלה ואחר שמכתבי חזר, גם לשנייה. להפתעתי, גם מהכתובת הזאת הוחזרה הודעתי ועל כן חייגתי לטלפון הנייד שלה, אך שמעתי רק הודעה אוטומטית, כי "אין מנוי במספר זה". האפשרות היחידה שנותרה, הייתה הפייסבוק, בו שנינו חברים. ידעתי, כי אם אשאיר לה שם הודעה, היא תקבל הודעה בכתובתה החדשה.       

כעבור שעות אחדות היגיע ס.מ.ס. דרמאטי לטלפון הנייד שלי "לדאבוני, לילי איננה יותר בחיים." זה היה עבורי שוק עצום. לא הייתי מסוגל להאמין, כי הידיעה אמיתית. אישה בת 56, בריאה למראית עין, שרק לא מזמן התפלאתי מהיוזמה המסחרית החדשה שפרסמה באתר שלה ("חנות התוויות של לילי"), לא מסתלקת מעולם כך לפתע פתאום! אולי מישהו מהתל בי בצורה אכזרית? גם אני עניתי ב-ס.מ.ס. ועוד באותו ערב ביליתי מספר שעות בחברת חברה של לילי.

לדאבוני, הידיעה הייתה אמיתית. כפי שתיארתי כבר לעיל, אחר שאותו בן בלייעל חסר מצפון, שפיתה אותה לבוא להונגריה, השליך אותה כעבור כלימון סחוט והשאירה חסרת כל, האומללה ניסתה לעמוד על רגליה שלה ועשתה הכול, כדי שתוכל להתקיים בכבוד מעבודה כלשהי.

בהכירי את כישוריה, את כוח התמדתה, את שאיפתה לשלמות, ידעתי, כי לילי תנחל הצלחה רבה במקצועה החדש. היא קיבלה מספר הזמנות רציניות, את משימותיה ביצעה על הצד הטוב היותר, בעייתה העיקרית הייתה, כי המזמינים לא הזדרזו לשלם לה על עבודתה. נאמר לי, כי זאת תופעה מקובלת בימים אלה בהונגריה, ידיד אחר סיפר לי, כי רשת ידועה של בתי מסחר לספרים חייבת לו כספים כבר מזה שנתיים, אבל לאיש זה הכנסה קבועה ממקום עבודתו, בעוד שלידידתי לא הייתה פרנסה אחרת.

לפי הערכתי הצנועה (ולגמרי לא אובייקטיבית), היא הייתה האדם המוכשר ביותר שאי-פעם היה לי הכבוד למנות בין ידידיי. היא הייתה ציירת מוכשרת, צלמת בחסד עליון, ביצעה כל עבודה גראפית, שלטה במחשב, הייתה מומחית בפוטושופ, בעלת מחשבה צלולה ופקחית ביותר, אבל גילתה הבנה רבה גם בספרות, באומנויות, במוסיקה, ידעה טוב אנגלית והייתה בעלת טעם משובח וחוש הומור קטלני. אם לא די בכך, הרי היא הייתה גם בעלת מראה חיצוני מושך. המכשול היחידי שעמד בדרכה, היה גילה. מי יעסיק אישה בת 56?  

זאת הייתה הסיבה בגללה פנתה למקצוע בניית אתרים, שניתן היה לעסוק בו מביתה ואין לי ספק, כי תוך שנה-שנתיים הייתה מצליחה להתבסס. הצרה הייתה, שלא עמדו לרשותה שנה-שנתיים. חובותיה טפחו ואולי הקש האחרון היה, כי בעל הבית שלה דרש ממנה, כי תעזוב את הדירה המקסימה, שהשקיעה עבודה רבה בעיצובה.

אילו לפחות היה לה מישהו שיכלה לתת בו את מבטחה, שאהבה אותה ללא תנאים וכשהייתה בצרה היה מחבקה, מנחמה, עומד לצידה, מגן עליה, מחזקה, מעודדה, אך ללילי היה מזל רע באהבה. היא חשבה, כי כולם כמוה, ראויים לאימון, נאמנים, מסורים, מתמידים, העושים הכול למען בן זוגם ופעם אחר פעם התאכזבה. היא הייתה ליידי אמיתית, בעלת נפש אצילה, שמעולם לא ביקשה דבר לעצמה, זולת מה שכולם זכאים לו: את אושרה. היא לא הייתה צריכה להיוולד בתקופתנו, בה אדם לאדם הוא זאב. השתדלתי בכל מאודי להיות ידידה הטוב, אבל זה כנראה לא היה מספיק. לדאבוני הרב, כאשר הייתה זקוקה לי ביותר, לא הייתי שם לידה.

אין זאת הפטירה הראשונה במהלך חיי, המוות הוא חלק בלתי נפרד מחיינו, אבל הידיעה על מותה זעזעה אותי ונראה לי, כי ייקח לי עוד זמן רב, עד שאזכה שוב לשקט נפשי. עתה אני מרגיש לראשונה, עד כמה סופית, מוחלטת, לא ניתנת לערעור היא המיתה. לילי הייתה אחת מידידותיי הטובות ביותר במשך יותר מעשור. חיינו בארצות שונות, אבל האינטרנט סיפק לנו אפשרות להימצא יחדיו שעות רבות מאוד. לא היה לנו כמעט סודות, דנו על כל סוגיה שהתעוררה בחיינו - בעיקר בחייה - ותמיד מצאנו יחד פתרונות. היא השפיעה עליי רבות והיה זה בעזרתה ששיפרתי את כישורי הכתיבה שלי. במשך השנים, לא היה קונצרט, הצגה, סרט, ספר, תערוכה, שלא שיתפתי אותה בהם. רק לעתים רחוקות הייתה זאת נוכחות פיזית, אבל במחשבותיי תמיד נמצאה לצידי. 

זה לא ישתנה גם עתה. אינני מאמין בחידלון, בהיעלמות מוחלטת. לילי תמשיך להביט במעשיי מעבר לכתפיי ולא תיעלם לחלוטין מחיי. אני מקווה, כי שם, בעולם שכולו טוב, מצאה את אשר תמיד חיפשה, את האושר, השלווה הנפשית ותמשיך לשמור עליי ממעל, כמו הדובון הזעיר שקיבלתי ממנה לפני כמה שנים, העומד על משמרתו מעל למחשבי. 

שלושה שבועות אחר פרסומה הראשון של הרשומה הזאת, כתב לי אחד מידידיה של לילי:

"ב-dobogókő (צלע הר ציורי מחוץ לבודפשט), הראו לי את המקום המדויק בו לילי הניחה את ראשה לחלום אחרון. עץ שנפל, שענפיו יצרו אפריון מעל לראשה. עלה בדעתי, כי זה היה משכנה האחרון של לילי. כנראה ורצתה לשלוח לנו מסר, כי למשכן כזה בלבד זכתה. אינני יודע כיצד נראתה השקיעה אז, אבל עתה היא להטה בארגמן יפהפה. אני רק יכול לקוות, כי לילי ראתה מראה דומה. בהכירי אותה, היא וודאי רצתה לחזות בפעם האחרונה ביופי כזה.

ממספר אבנים יצרנו מעגל בנקודה בה ראשה היה מונח. הדלקנו נר זיכרון, הנחנו פרחים. יש מי שיטפל באהבה במקום. אנחנו מתכננים להקים לה אתר זיכרון, אני מקווה, כי לא ניתקל במכשולים".