אני מחבב את רוב סוגי המוזיקה, אולם אם אל הלחן מתלווה גם טכסט, יש לי תנאי קטן וצנוע: אני רוצה להבין מה כוונת המשורר. מה התועלת בכך אם המנגינה קליטה ונעימה לאוזן, כאשר המילים בלתי-מובנות? כך למשל אני מחבב )להזכיר מספר דוגמאות ישראליות) שירים כמו, חורשת האיקליפטוס של נעמי שמר, שיר שחלמתי על פראג של אריק איינשטיין, מחכים למשיח של שלום חנוך, קול אורלוגין של ריקא זראי, בהם מסופר גם כעין סיפור והזמרים אינם בולעים אף מילה, אולם ברגע זה מתנגנת בראשי מנגינה מסוג אחר לגמרי.

לפני מספר ימים השמיע מקלט הרדיו במכוניתי שיר ישן, שבשעתו נמנה על אחד מחביביי, אבל כמעט ושכחתי אותו. מיהרתי ואיתרתי את הגרסה המקורית ביו-טיוב ועתה גם אתם יכולים להאזין לו. 

אני מניח, כי רק מעטים מכירים בימינו את שירו של מחבר השירים והזמר פטר סארסטד„where do you go my lovely?"  (לאן את הולכת, יפתי?), שבשנת 1969 הופיע במשך שבועות בראש מצעדי הפזמונים. על-פי השמועה, סרסטד כתב אותו לזכר אהובתו שמתה בתאונה.

עבור אלה שאינם מטיבים להבין את השפה האנגלית, מילות השיר מספרות על אשת העולם הגדול המדברת כמרלן דיטריך, רוקדת כזיזי ז`אנמאיר (רקדנית ידועה), בגדיה מעוצבים בידי בלמיין (מהעלית של מעצבי האופנה) ובשערותיה שזורים יהלומים ופנינים. יש לה דירה אופנתית בבולוואר סן ג`רמיין בפריז, סשה דיסטל (זמר מפורסם) חברה, היא בעלת תארים מאוניברסיטת סורבון ו`סחבה` ציור מפיקסו. בחופשת הקיץ היא משתזפת טופלס בריביירה, את החורף מבלה בסן מוריץ שבשוויץ ולוגמת ברנדי נפוליון, מבלי להרטיב את שפתיה. שמה ידוע בחוגי החברה הגבוהה ולחג המולד העניק לה אגא חאן סוס מרוץ כמתנה.

"אולם לאן את הולכת, יפתי" - שואל הזמר - "כשאת לבד במיטתך? אמרי לי את מחשבותייך, אני רוצה להביט לתוך ראשך."

הוא מעלה בזיכרונו את הרחובות הנידחים של נאפולי ואת השאיפה הבוערת של שני ילדים לבושי-סחבות, המקבצים נדבות, להיחלץ ממעמדם הנחות. הוא מבקש את האישה הצעירה להביט בעיניו ולזכור מי היא. לאחר מכן, היא יכולה לשכוח אותו, אבל הצלקת תיוותר, עמוק בפנים.

"אני יודע לאן את הולכת יפתי, כשאת לבדך במיטה, אני יודע מה המחשבות המקיפות אותך, כי אני מסוגל להביט לראשך."

סיפור מוזיקלי קצר ומעניין זה, תמיד מזכיר לי את סרטו הניאו-ריאליסטי של וויטוריה דה-סיקה מ-1963 "אתמול, היום ומחר", בו כיכבה סופיה לורן בתפקיד ראשי. באפיזודה שנקראה `אתמול`, היא משחקת אישה הסוחרת בסיגריות בשוק השחור, שנעצרה על-ידי המשטרה ונידונה למאסר, אולם על-פי החוק האיטלקי, אין להכניס לבית הסוהר אישה בהריון, עד שישה חודשים אחר הלידה. כדי להישאר חופשייה, מחוץ לכותלי הכלא, לורן יולדת שבעה ילדים, האחד אחר השני. הסרט מציג את שכונות-העוני של נאפולי ומגיע לשיא, כאשר השחקנית, מלווה בצהלות השמחה של שכניה, מכריזה קבל עם ועדה, כי הצליחה להיכנס להריון בפעם השמינית - בעלה (מרצ`לו מסטרויאני) עייף מלמלא את חובותיו והיא נזקקה לעזרתו של אחד מחבריה. 

גם לי יצא לראות שכונות אלה, אם כי ממש ברפרוף. בתחילת שנות ה-60 הגעתי באונייה לנאפולי. מהנמל הובילה מסילה לתחנת הרכבת הראשית בעיר ומסלולה של הרכבת האיטית התפתל בינות בתי שכונות המצוקה האלה. לעולם לא אשכח את הניגוד הבולט בין ילדי השמנת הישראלים המטופחים, הלבושים בגדים יפים (כיאה בנסיעה לחו"ל), שהסתכלו משתאים מחלונות הקרונות ועדת הילדים לבושי קרעים שרצה, קיפצה, דוחפת האחד את השני, לכל אורך הדרך הקצרה, לצד הרכבת והתחננה לנדבה כלשהי.

בדמיוני, גם גיבורת השיר הנ"ל הייתה ביניהם.